גליון “וישלח” (גליון 8 שנת תשע”ד, יג’ כסלו תשע”ד, 16/נובמבר/2013)



ב”ה

“נקודה טובה” לפרשת “וישלח” – “מִי שֶׁמַּאֲמִין לֹא מְפַחֵד”?!

“מִי שֶׁמַּאֲמִין לֹא מְפַחֵד”, שואגים הרוקדים שוב ושוב, במעגלי השמחה, את מילות שירו (הפזמון) של יוסי גיספאן (לחן: עדי ליאון):



מִי שֶׁמַּאֲמִין לֹא מְפַחֵד

אֶת הָאֱמוּנָה לְאַבֵּד

וְלָנוּ יֵשׁ אֶת מֶלֶךְ הָעוֹלָם

וְהוּא שׁוֹמֵר אוֹתָנוּ מִכֻּלָּם



האומנם?!



האם אכן, כל יהודי “מאמין”, זכאי לחשוב ולהרגיש ש”מלך העולם” הוא “שלו” ומובטח לו שהקב”ה אכן “שׁוֹמֵר אוֹתָנוּ מִכֻּלָּם”?!



בפרשת השבוע – פרשת “וישלח”, עומד יעקב לפני פגישה עם עשיו אחיו. עברו עשרים שנה מאז לקח יעקב את הברכה שנועדה לעשיו (ברכה שלדעתו הגיעה לו כחלק מן הבכורה אותה קנה מעשיו). עשרים שנה בהם יעקב ברח ונס על נפשו והסתתר בבית דודו לבן.



והנה כעת, הוא עומד להיפגש שוב עם עשיו והוא ירא מן הצרה הבאה עליו, חושש ופוחד מן הבלתי נודע. ולכאורה, קשה הדבר. והרי הקב”ה בכבודו ובעצמו הבטיח ליעקב שמירה והגנה “אישית” וצמודה, ככתוב:



וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ… (בראשית פרק כח, טו).



ואם כך הדבר, מדוע יעקב פוחד?!



מדוע יעקב לא שר את מילות השיר “מִי שֶׁמַּאֲמִין לֹא מְפַחֵד… וְלָנוּ יֵשׁ אֶת מֶלֶךְ הָעוֹלָם וְהוּא שׁוֹמֵר אוֹתָנוּ מִכֻּלָּם” והולך לישון בנחת ובבטחה?! להלן כמה מן ההסברים, המובאים בחז”ל ובמפרשים:



יעקב חשש “שמא יגרום החטא” – שמא עשה משהו, הפוגע וגורע מזכותו להגנה ולשמירה אלוקית.

במשך עשרים שנות גלותו והיעדרותו, נמנע מיעקב לעסוק בכיבוד אב ואם, בעוד שעשיו אחיו, כן עשה זאת. וזכות מצווה חשובה זו, עומדת לעשיו.

במשך שנים אלה, עשיו גר בארץ ישראל, בעוד שיעקב היה בחוץ לארץ. וגם זכות זו עומדת לטובתו.

ללמדך, שמערכת היחסים (ה”זוגית”…) של האדם עם בוראו, מחייבת השקעה ו”תחזוקה” קבועה (כמו בכל מערכות היחסים שלנו), כדי שלא נאבד ח”ו את הקרבה אל ה’ ואת ה”אמונה”…

אם כן, כיצד מאזנים בין ההבטחה לבין הפחד ובין האמונה לחשש?

יעקב החליט לפעול בשני המישורים גם יחד. הן במישור המעשי והן במישור הרוחני – אֱמוּנִי.



במישור הרוחני – הוא נושא תפילה לקב”ה: “הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו…” (בראשית לב, יב). אולם הוא לא מסתפק בכך ופועל גם בהיבט המעשי, הן במישור הדיפלומטי (משלחות פיוס ומתנות) והן במישור הביטחוני (חלוקת המשפחה לשני מחנות, כדי לשפר את סיכויי ההישרדות).



על כך אמר שלמה המלך בספר משלי: “סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה וְלַה’ הַתְּשׁוּעָה” (כא, לא).



האם בגלל שהקב”ה “שׁוֹמֵר אוֹתָנוּ מִכֻּלָּם”, אנחנו פטורים מן החובה להתכונן למלחמה – להצטייד ולהתאמן? אין ספק שאסור לנו לסמוך על הנס, גם אם הוא (הנס…) “מובטח” לנו ועלינו להתכונן למלחמה.



אולם מאידך, עלינו לזכור שהתשועה והניצחון אינם תוצאה ישירה של מעשינו, גבורתנו וחוכמתנו, אלא – “וְלַה’ הַתְּשׁוּעָה” (בתקווה שנהיה זכאים לכך…).



ברוח זו אומר גם דוד המלך בתהלים: “…אִם ה’ לֹא יִשְׁמָר עִיר, שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר” (קכז, א). חובה עלינו להציב שומרים סביב העיר. אולם מאידך, על השומרים לדעת שהם זקוקים לעזרתו של הקב”ה.



ללמדנו, שאמונה בה’, אין פירושה לשבת בחיבוק ידיים ולחכות לקיומן של הבטחות אלוקיות – ניסיות. צריך לצאת ולהילחם בדרך הטבע ולעשות את המיטב הן בבניין הכוח והן במבט המבצעי, מתוך תפילה ואמונה “כִּי ה’ אֱלוֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם” (דברים כ, ד).



וראיה לדבר, שכאשר משה ויהושע הובילו את העם למלחמות ולכיבוש על פי ה’ – במצוותו המפורשת, עדיין נאלצו בני ישראל להילחם בשדה הקרב באופן מעשי.



בשנת 1970 במהלך מלחמת ההתשה, ביקרה המשוררת נעמי שמר בקו המעוזים (מוצבים) על שפת תעלת סואץ. הימים היו ימי חנוכה וחיילי המעוז הדליקו נרות בחנוכיה עשויה תרמילי פגזים ושרו את הפיוט “מעוז צור”, בשמחה ובקול (והדברים נכתבים כשבועיים לפני חג החנוכה, הבא עלינו לטובה).



ביקור זה הניב את השיר “שבחי מעוז” (מילים ולחן: נעמי שמר), העוסק באויב האורב לנו דרוך וחרישי, ובחיילי צה”ל היושבים מוגנים ב”מעוז” – מִבְצָר עִקֵּשׁ וְקִשֵּׂחַ. ובזכות המבצר, אנחנו בקרב ננצח… ו-אֲבוֹי לִמְבַקֵּשׁ נַפְשִׁי.




מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי, לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ

הַרְחֵק הַרְחֵק לְיַד בֵּיתִי הַפַּרְדֵּסִים נָתְנוּ רֵיחַ

אָבוֹא בַּמִּנְהָרוֹת וּבַמְצָדוֹת וּבַמְּעָרוֹת

ובְנִקְרוֹת צוּרִים וּבִמְחִילוֹת עָפָר

אֵי שָׂם בְּלֵב הַלַּיְלָה דָּרוּךְ וַחֲרִישִׁי

צוֹפֶה בִּי מְבַקֵּשׁ נַפְשִׁי

ובְנִקְרוֹת צוּרִים וּבִמְחִילוֹת עָפָר

, מִבְצָר עִקֵּשׁ וְקִשֵּׂחַ

עֲצֵי שָׁקֵד לְיַד בֵּיתִי עוֹמְדִים בְּלֹבֶן פּוֹרֵחַ

אָבוֹא בַּמִּנְהָרוֹת וּבַמְצָדוֹת וּבַמְּעָרוֹת

ובְנִקְרוֹת צוּרִים וּבִמְחִילוֹת עָפָר

אֵי שָׂם בְּלֵב הַלַּיְלָה דָּרוּךְ וַחֲרִישִׁי

מַבִּיט בִּי מְבַקֵּשׁ נַפְשִׁי

מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי, בִּקְרָב אֵין קֵץ יְנַצֵּחַ

אֵלִי אַיֶּילֶת אֲחוֹתִי חִיּוּךְ עָיֵף תְּשַׁלֵּחַ

אָבוֹא בַּמִּנְהָרוֹת וּבִמְצָדוֹת וּבִמְעָרוֹת

ובְנִקְרוֹת צוּרִים וּבִמְחִילוֹת עָפָר

אֵי שָׂם בְּלֵב הַלַּיְלָה דָּרוּךְ וַחֲרִישִׁי

אוֹרֵב לִי מְבַקֵּשׁ נַפְשִׁי

אֲבוֹי לוֹ מִעוֹקְצִי, וַאֲבוֹי לוֹ מִדִּבְשִׁי

אֲבוֹי לִמְבַקֵּשׁ נַפְשִׁי

המילה “מעוז” מבטאת גבורה, איתנות, תושיה, תעוזה, אומץ, ועוצמה רוחנית. אולם, בעוד שהפיוט המקורי “מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי”, אומר שהקב”ה – היוצר שלנו (צוּר) הוא מקור העוז והוא המושיע ולכן – “לְךָ (הקב”ה) נָאֶה לְשַׁבֵּחַ (עלינו לשבח ולהודות)”, הפכה המשוררת בשירה זה, את האמונה והביטחון באלוקי ישראל, לביטחון ואמונה ב”מעוז” – במבצר פיזי, ב”כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי” (דברים כח, יז).

לכך בדיוק, מכוונים דבריו של משה רבנו אל בני ישראל לפני הכניסה לארץ. כאשר תכנסו לארץ המובטחת ותזכו לשפע כלכלי, למנוחה ולביטחון, אל תשכחו מי נתן לכם את כל הטוב הזה. אל תטעו ותאמרו: “כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה” (דברים ח, יז) – אני… במו ידי עשיתי…



אלא, “הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה’ אֱלוֹהֶיךָ” (שם, יא) “וְזָכַרְתָּ…כִּי (רק הקב”ה) הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל” (שם, יח).



במאמרנו זה, פגשנו שני קצוות. פגשנו את מי ששם את מבטחו במעוז – במבצר הפיזי ומאידך, פגשנו את מי ששם את מבטחו רק בקב”ה וחושב שהקב”ה “חייב לו” ומובטח לו ש”הוּא שׁוֹמֵר אוֹתָנוּ מִכֻּלָּם”.



ובתווך, ניצב יעקב אבינו, הנוקט בגישה המאוזנת, הנכונה והראויה. מחד, “סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה” – הוא אינו סומך רק על ההבטחה האלוקית אלא מתכונן באופן מעשי הן לפיוס והן למלחמה ומאידך, “וְלַה’ הַתְּשׁוּעָה” – הוא יודע שניצחונו תלוי אך ורק בעזרתו וישועתו של הקב”ה ועל כך תפילתו לאלוקיו: “הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו…” (בראשית לב, יב).



כאן המקום להזכיר ולו בקצרה, את גבורת החשמונאים, תעוזתם ואמונתם בה’ בעת מלחמתם נגד היוונים (כן, בעוד שבועיים יחול חג החנוכה…). גם הם הלכו בדרכו של יעקב אבינו, דרך המשלבת את האמונה ואת הלחימה גם יחד. ובעזרת ה’, זכו לניצחונות גדולים וניסיים של “רבים ביד מעטים”.



נסיים בתפילה לקב”ה, שגם אנו כיעקב אבינו, נזכה שכאשר נתפלל אל ה’ ונבקש את עזרתו, נזכה לכך ש”ה’ הוֹשִׁיעָה, הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ” (תהלים כ, י). הקב”ה יענה אותנו ויושיע אותנו, מיד כשנפנה אליו – מיד “בְיוֹם קָרְאֵנוּ”…

בברכת שבת שלום, משה רוט



לכניסה או להסרה מרשימת התפוצה. ניתן לפנות למייל: nekudatova.roth@gmail.com


ארכיון “נקודה טובה”: http://www.pirsuma.com/nekuda_tova
נא לשמור על קדושת הגליון ולהכניסו לגניזה לאחר השימוש.


יש לך הערה או הארה? אשמח לקבל למייל הנ”ל.
אהבת? הפץ בין חבריך