גליון “שופטים” (גליון 43 שנת תשע”ג, ד’ אלול תשע”ג , 10/אוגוסט/2013)



ב”ה

“נקודה טובה” לפרשית “שופטים” – על כוחה של אחריות ועל חשיבותו של כל רגע

“איש הטפלון”, (או בקיצור – טפלון) הוא כינוי לפוליטיקאי שלמרות כל כשלונותיו ומחדליו, הוא תמיד מצליח לצאת נקי (לכאורה) שוב ושוב מכל תקלה. ואם הרבב דבק באחרים, מה טובו… העיקר שהוא נשאר נקי – “מיסטר קלין”.



משפטים כגון: “דברי הוצאו מהקשרם”, “אני הצבעתי נגד”, “אלה מחדלי הממשלה הקודמת”, “אני התרעתי שוב ושוב”, ואף קפיצה ומעבר ממפלגה אחת לאחרת (לשניה ואף לשלישית…), הם כלי העבודה וההישרדות של “איש הטפלון”, שאינו לוקח אחריות על כלום.



אכן, צמד המילים: “אני אחראי”, אינו נפוץ במקומותינו. ולכן בדרך כלל, להצלחה יש אבות רבים, אבל הכישלון תמיד יתום…



והנה בפרשתנו – פרשת שופטים, עומדים ראשי הקהל ומכריזים – “זה לא אנחנו”. אנחנו לא אשמים…. האם תורת ישראל מלמדת אותנו (ח”ו) להיות אנשי “טפלון” ולברוח מאחריות?!



לא ולא! ההיפך הוא הנכון.



כאשר נמצא חלל בשדה – מחוץ לעיר, חובה לחפש את הרוצח ולהעמידו לדין. שהרי לשם כך מינתה התורה את השופטים ואת שוטרים בפתח פרשתנו.



אולם, במקרה שלא נמצא הרוצח, מצווים ראשי הקהל לשאול את עצמם, שמא יכלו למנוע מקרה זה. לו היינו נוהגים בזר הזה בהכנסת אורחים ראויה – באכילה ושתיה, לינה או ליווי, אולי יכולנו למנוע בעקיפין את הפגיעה הזו…



שימו לב! התורה עוסקת כאן, לא באחריות הראשונית לפגיעה בנרצח מצד הרוצח, אלא באחריות העקיפה מצד מנהיגי הדור ושופטיו.



התורה מלמדת את ראשי הקהל ואת הקהל כולו “לקחת אחריות”, גם כאשר מדובר בקשר נסיבתי רחוק מאד ובלתי ישיר. קשר בין עשייה או אי עשייה של הכנסת אורחים, לבין התוצאה העגומה – הרצח.



השאלה הראשונה היא מי האחראי.



את התשובה נותנים נציגי הסנהדרין הגדולה שבירושלים ובה 71 דיינים. סנהדרין זו שהיתה “בית המשפט העליון” בכל נושאי הדין, משפט וההלכה בעם ישראל, נדרשה לשלוח פיזית את נציגיה לאזור האסון כדי לקבוע מי האחראי. דבר המשדר למנהיגים ולבתי הדין והסנהדראות המקומיים שבכל עיר ועיר, שהם חשופים לביקורת.



נציגי הסנהדרין הגדולה נדרשו לקבוע על מי האחריות העקיפה לרצח, במצב זה של אי וודאות. במצב שכזה, התשובה היא הסתברותית ונובעת משיקולי גודל הערים הקרובות ומרחקן ממקום האסון. לדוגמה: אם כל הערים באיזור שוות בגודלן, הרי שהאחריות מוטלת על זו הקרובה ביותר.



שופטי העיר שעליה הוטלה האחריות – אנשי הסנהדרין המקומית (ובה 23 חברים), עורכת טקס של “עֶגְלָה ערופה”. בטקס זה לוקחים עֶגְלָה צעירה בתחילת חייה – שטרם עבדה ולא נעשה בה כל שימוש, ועורפים את ראשה באופן אכזרי ומדמם, על מנת להדגיש את המשמעות האכזרית והמיותרת של אובדן החיים.



הטקס נעשה על שפת הנחל, כאשר על חלקת האדמה בה נעשה הטקס, נגזר לא להיות מעובדת לעולם. כאן אסור לזרוע ולגדל שום דבר. חלקה זו שתישאר שוממה לעולם, תשמש מעין מצבה תמידית לחיים שאבדו ולנרצח – שנלקחה ממנו האפשרות להמשיך ליצור ולעשות פירות.



כל שופטי העיר ודייניה נגשים איש בתורו ורוחצים את ידיהם – רוחצים בנקיון כפיהם (כן, כאן המקור לביטוי הידוע). או אז מכריזים הכהנים בשמם של כל שופטי העיר בלשון ווידוי: “… יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ” (דברים כא, ז).



ידינו לא שפכו – אין לנו אחריות לרצח זה כלל וכלל. ואפילו לא אחריות עקיפה. אדם זר זה לא הגיע אלינו כאורח. “לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות, לא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה” (סוטה לח ע”ב).



האם בכך נגמר הטקס ואפשר ללכת הביתה?!


לא ולא.


התורה מלמדת אותנו שהרצח הזה אינו “הולך לאיבוד”. כל רצח באשר הוא, מטמא את הארץ וגורם לשכינתו של הקב”ה להסתלק ולהתרחק מאיתנו. ואם עוון הרצח הזה אינו באחריות התושבים השכנים, אזי הוא נשאר תלוי כמשקולת, “בצווארו” של עם ישראל כולו. ולכן ממשיכים הכהנים ומברכים את העם: ריבונו של עולם, אנא: “כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל… ” (שם, ח). ריבונו של עולם, אנא אל תעניש אותנו בגלל הדם הנקי שנשפך.



ומהי משמעותה של עריפת הָעֶגְלָה?



הָעֶגְלָה איננה מסמלת את הרוצח אלא את הנרצח. “אמר הקדוש ברוך הוא: יבא דבר שלא עשה פירות (הָעֶגְלָה של עשתה שום עבודה) ויערף במקום שאין עושה פירות (בחלקת אדמה שתישאר שוממה לעולם) ויכפר על מי שלא הניחו לעשות פירות” – על הנרצח, שהיה יכול לעשות עוד הרבה מעשים טובים בחייו, שקופדו טרם זמנם (סוטה מו ע”א).



את הטקס הזה צריך לעשות, לא רק כאשר הנרצח הוא נער צעיר שעתידו נגדע באכזריות, אלא גם כאשר מדובר בישיש בן 100 שנים ולו עשרות נכדים ומאות נינים. ואפילו כאשר הנרצח הוא חולה שימיו ספורים!



וקשה, האם על אדם עתיר שושלת ועשייה, ניתן לומר שלא עשה פירות?!



למדנו כאן דבר חידוש גדול מאד. לעשיית מעשים טובים, אין גיל ואין גבול. אין קץ ואין סוף. וגם בעת מותו של אדם ישיש ושבע ימים, צריך להצטער על כל מה שהיה יכול לעשות, אך לא הספיק…



ללמדך, שלכל מעשה ולכל שעה יש ערך וחשיבות בפני עצמם.



עידן רייכל בשירו “שאריות של חיים” (מילים ולחן), עוסק במשמעות הזמן וערכם של החיים.



מָה הַזְּמַן מְסַמֵּן לִי

זֶה הַכֹּל שְׁאֵרִיּוֹת שֶׁל הַחַיִּים

…לְהַתְחִיל קְצָת לְקַלְקֵל

וּלְתַקֵּן עוֹד פַּעַם




בכל שעה צריך “לִחְיוֹת אֶת הָרֶגַע” – כי לכל רגע יש ערך. גם כאשר יש לנו תחושה שמדובר בזמן שאינו איכותי, אלא רק ב”שְׁאֵרִיּוֹת שֶׁל הַחַיִּים”.



ומה עושים ברגעים הללו? כיצד חיים אותם? האם צריך להעביר אותם בתחושה של “אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת” (ישעיהו כב, יג)?!



לא ולא. כוחו של כל רגע הוא ביכולת ” לְהַתְחִיל לֶאֱסֹף אֶת הַשְּׁבָרִים… וּלְתַקֵּן עוֹד פַּעַם”.



המעשה של עגלה ערופה מלמד אותנו כמה עקרונות חשובים ויסודיים:



1. מנהיגי הציבור נדרשים “לקחת אחריות” חינוכית ומעשית על מעשיו של הציבור.


2. לכל אחד מאיתנו יש לא רק אחריות ישירה למעשינו, אלא גם אחריות עקיפה. כי מי שנותן לאורח לצאת מביתו ללא אירוח וליווי, מסכן בעקיפין את חייו.


3. לכל רגע בחיים יש חשיבות וערך סגולי. ערך של עשייה פוטנציאלית, של תיקון ושל עשיית “פירות”.


4. מעשה העגלה הערופה זועק כל כולו על חשיבות החיים. כל מי שראה אי פעם מעשה קשה שכזה של אובדן “מיותר” ואכזרי (לכאורה) של חיי עגלה צעירה , וודאי הפנים את חשיבות השמירה על החיים שלנו ושל הסובבים אותנו, באופן ישיר ובאופן עקיף.


5. ובעצם, בכלל לא. אם הצלחנו להציל ולו חיים של אדם אחד, הרי שאובדן חייה של העגלה הצעירה לא היה לשווא. וזו הרי בדיוק המטרה…

ואסיים בתובנה נוספת, אישית שלי, הנובעת מן המעשה של הָעֶגְלָה הערופה.

חלקת האדמה השוממה, העומדת לעולם כאנדרטת זכרון לנרצח ולכל מה שלא הספיק לעשות בחייו, מזמינה אותנו “לקחת אחריות” ולנסות להשלים את החסר ולעשות פירות במקומו, בשמו ולמענו של הנרצח, בכל עת ובכל מקום.



אולי כך נוכל כְּחֶבְרָה, להצליח “לֶאֱסֹף אֶת הַשְּׁבָרִים” ולהתאושש מאובדן שכזה ואולי גם למנוע אובדן נוסף על ידי זהירות בדרכים, בטיחות בעבודה ובאימונים ועוד…

בברכת שבת שלום וחודש טוב, משה רוט



לכניסה או להסרה מרשימת התפוצה. ניתן לפנות למייל: nekudatova.roth@gmail.com


ארכיון “נקודה טובה”: http://www.pirsuma.com/nekuda_tova
נא לשמור על קדושת הגליון ולהכניסו לגניזה לאחר השימוש.


יש לך הערה או הארה? אשמח לקבל למייל הנ”ל.
אהבת? הפץ בין חבריך