גליון “דברים” (גליון 39 שנת תשע”ג, ו’ מנחם-אב תשע”ג , 13/יולי/2013)
ב”ה
“נקודה טובה” לפרשית “דברים” – “תורה מן השמים”
ב-1 באפריל בשנת 1959 בשעות הערב, שידר רדיו ‘קול ישראל’ סיסמאות לגיוס מילואים פומבי. ההכרזה הדרמטית זרעה בהלה רבה בישראל, עוררה מתיחות מיידית בין ישראל לבין שכנותיה, וגרמה לגיוסי חירום ולכוננות בארצות השכנות לנו. בישראל היו משוכנעים כי מלחמה עומדת לפרוץ בכל רגע.
מנחם בגין, מנהיג תנועת החרות שבאופוזיציה, הצהיר מעל במת הכנסת: “אם צבאנו נקרא לפעולה – נעמוד כולנו ללא יוצא מן הכלל מאחוריו, כפי שתמיד עמדנו”. למחרת היום, הודיע דובר צה”ל שזו היתה קריאה לתרגיל גיוס פומבי ולא לגיוס חירום. לימים, זכה לילה זה לכינוי “ליל הברווזים”. וועדת חקירה שבדקה את הנושא, מצאה פגמים בהתנהלות צה”ל והדיחה שני אלופים מתפקידם.
סיפור זה מלמד אותנו על הצורך להבחין בין אמת ובין שקר, בין שמועה למידע מאומת ומדוייק ובין “ברווז עיתונאי”, לעובדות לאשורן.
בעולם התקשורת של היום, כבר קשה להבחין בין אמת ובין שקר (לכל אחד יש את האמת שלו…) בין ספין (סחריר…) לשמועה ובין הצהרה לבלון ניסוי. בין תגלית עיתונאית אמיתית לבין פרשנות מוטעית, מניפולציה יצירתית או גימיק יחצ”ני, שנועדו “לעבוד” עלינו, או להסיח את תשומת הלב שלנו ממשהו אחר…
על כך כתב יוסי גיספן בשירו “שמועות” (לחן: עדי ליאון), העוסק ביחסיו של אמן ו”ידוען” עם התקשורת:
…כֻּלָּם יוֹדְעִים עָלַי הַכֹּל
עַל הַמָּחָר כְּבָר כָּתְבוּ אֶתְמוֹל
הַיָּד כּוֹתֶבֶת גַּם אִם אֵין מָה לוֹמַר
אֲבָל זֶה לֹא הָעִקָּר…
הפעם נעסוק במאמרנו בשאלת האמת. מנין לנו שהתורה – על כל חומשיה ופסוקיה, אכן ניתנה לעם ישראל מן השמים – מן הקב”ה. אולם, לפני שנעסוק בפרשת השבוע, כמה מילים על החומש החדש.
השבת אנו מתחילים בקריאת החומש החמישי – חומש “דברים”, שרובו ככולו הוא בבחינת תדריך לעם ישראל, לפני הכניסה לארץ. תדריך של דברי מוסר ואזהרה, של תקציר היסטורי ושל “מורשת קרב”. השנה היא השנה הארבעים לצאתם ממצרים – “שעת השין” (שעת הפעולה) והמקום- ב”עבר הירדן” – מול הארץ המובטחת. העם ניצב לפני הכניסה לארץ המובטחת ומשה רבנו, ניצב סמוך לפטירתו.
הדור של “יוצאי מצרים” מת במדבר ברובו הגדול עקב חטא המרגלים ועם ישראל “החדש”, כבר מורכב מדור צעיר “אשר לא ידע את יוסף”. מסיבה זו חוזר משה בספר דברים, מפרש ומסביר לבנים שנולדו במדבר, את דברי ימי אבותיהם והקורות אותם, תוך לימוד חוזר ומחודש של עשרת הדיברות ומעמד הר סיני (בפרשת השבוע הבאה – “ואתחנן”).
וכעת, נעבור לפרשתנו – פרשת “דברים”. כאמור, הפעם נעסוק במאמרנו בשאלה, מנין לנו שהתורה – על כל חומשיה ופסוקיה, אכן ניתנה לעם ישראל מן השמים – מן הקב”ה.
פרשתנו פותחת בהכרזה: “אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן…” (דברים א, א). מניין לנו שאכן אלה הם הדברים שמשה נשא בפני עם ישראל?!
התשובה לשאלה זו טמונה במעמד הר סיני – מעמד מתן תורה.
וכך אכן אומר הקב”ה אל משה לפני מעמד הר סיני: “…הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ (משה) יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם (כשליח ה’)…” (שמות יט, ט).
מעמד הר סיני היה “מופע אור-קולי”, רב חושי, בו כבוד ה’ ירד בענן על הר סיני. “…קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד. וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה’ בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן… (שמות יט, טז – יט). ואל ההר הזה עולה משה ו”נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלוֹהִים” (שם כ, יח).
המעמד הזה בו העם “פוגש” את ריבונו של עולם, הוא יסוד האמונה בקב”ה כא-ל בורא, יוצר ומנהיג. “היכרות” שהתחילה בניסי יציאת מצרים ובהמשך, קיבלה ביסוס נוסף וסופי במעמד הר סיני.
היכרות שהתחילה ב: “אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל (הניסים) אֲשֶׁר עָשָׂה ה’ לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ” (דברים כט, א) והמשיכה והתבססה במעמד הר סיני ב: “אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם” (שמות כ, יט).
העובדה שגם במעמד המופלא הזה, משמש משה רבנו כשליח המקשר בין ה’ לעם, היא זאת שגורמת לכך ש”וְגַם בְּךָ (משה) יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם (כשליח ה’)” – שמשה הינו נביא אמת וכל דבריו ונבואותיו ודברי תורתו, הם אמת – מאת ה’.
מאחר ומעמד זה הינו כה חיוני לאמונה בקב”ה ולאמונה במשה כשליח ה’ המוסר את התורה לעם, מצווה אותנו התורה לזכור את המעמד המיוחד הזה ולהעביר אותו לבנינו לדורות – עד עולם:
רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ (דברים ד, ט).
“המעמד המכונן” של עם ישראל היה פומבי וגלוי לעיני מיליוני בני ישראל, המצטווים לזכור ולפרסם אותו. בניגוד לדתות אחרות בהן המעמד המכונן לשיטתם ולטעותם, הוא רק התגלות פרטית…
כעת, הבה נעבור משלב מתן תורה וקבלתה, אל שלב העברת ומסירת ספר התורה – העברת הטקסט המדוייק של התורה, מדור לדור.
לפני פטירתו, כתב משה רבנו 13 ספרי תורה. כל שבט קיבל ספר תורה אחד לשימושו לצורך לימוד והספר הנוסף נגנז בארון הברית אשר בקודש הקודשים, לצידם של לוחות הברית, בבחינת “…וְהָיָה (ספר התורה הזה) שָׁם (בארון הברית) בְּךָ לְעֵד (לעדות)” (דברים לא, כו). וכל כך למה? “…שאם יבקש (מישהו) לזייף דבר, שיהיו מוצאים אותה שבארון” (דברים רבה, וילך פרשה ט).
הספר ה-13, שנשמר במקום בטוח, שימש כ”מקור” – כאורגינל וכמאסטר שנועד להבטיח, שאם יבקש מישהו לזייף ולערער על אמיתות התורה (הטקסט האלוקי המקודש), יהיה ספר התורה הזה לעדות. לימים היה בבית המקדש ספר תורה נוסף – “סֶפֶר הָעֲזָרָה”, ששימש כ”אורגינל (מקור) לבדיקות ולהגהות. ספר שעליו היו אחראים אנשי בית הדין הגדול (הסנהדרין).
ומאז ועד היום, במשך אלפי שנים, ממשיך עם ישראל את מפעלו של משה רבנו ומעביר את שלשלת ומסורת התורה מדור לדור. הן בלימוד התורה והן בהעתקתה המדויקת ובכתיבת ספרי תורה חדשים, על ידי סופרי סת”ם.
האם אכן הצלחנו לעמוד באתגר של שימור הטקסט המדוייק של “ספר התורה” והעברתו מדור לדור במשך אלפי שנים, למרות הרדיפות, הצרות, הגלויות והניסיונות לפגוע בתורה ובשלשלת העברתה ולימודה?!
האם אנו יכולים להיות בטוחים שאכן “אֵלֶּה (הם בדיוק) הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה” ?!
המבחן העיקרי לאמיתות ונאמנות נוסח התורה שבידינו, הוא השאלה כמה נוסחאות (ווריאציות) התפתחו לתורה במהלך השנים והדורות.
ובכן, למרבה הפלא, רוב העולם היהודי מחזיק בידיו את אותה גירסה בלבד – האחת והיחידה של התורה.
רק בגלות תימן שהיתה מנותקת, התפתחו עם השנים 9 שינויים בלבד. שינויים קלים של כתיב מלא/חסר בלבד. שינוים קלים שאינם גוררים אחריהם שינוי במהות או במשמעות של המילה.
כדי להבין את גודל ההישג, הבה נשווה בין שמירת המסורת של נוסח התורה לתהליך דומה של שמירת המסורת בעולם הנוצרי (ברוך המבדיל בין קודש לחול…ובין אמת לעבודה זרה…).
ספר היסוד של הנצרות – האוונגליון, מכיל כ 140,000 אותיות וגילו כ – 1900 שנה. במשך השנים התפתחו לספר זה עשרות אלפי ווריאציות שונות, כאשר בכ- 50 מהן, ישנם שינויים רבים בעלי משמעות עקרונית, וזאת למרות שהעולם הנוצרי לא היה נתון לרדיפות, ולפיזור ונהנה מהנהגה מרכזית חזקה, במשך כל הזמן.
לעומת זאת, ספר תורת ה’ אשר ניתן לנו ביד משה, מכיל כ- 305,000 אותיות והוא ניתן בהר סיני בשנת 2,448 לבריאה (לפני 3,325 שנים).
עם ישראל הצליח לשמור על אמיתותו ואמינותו המליאה והמוחלטת של טקסט שהיקפו פי 2, במשך תקופת זמן הגדולה פי 2. וכל זאת תחת רדיפות וגלות, גירושים ורציחות ל”ע ופיזור של אלפי שנים בכל קצווי תבל, ללא קיומה של הנהגה מרכזית.
מהו סוד ההצלחה?
תהליך הכתיבה של ספר התורה נדרש להיות מוקפד מאד. הסופר צריך להיות מיומן. כל אות מיותרת או חסרה, פוסלת את הספר. את הספר החדש מעתיק הסופר מתוך ספר תורה כשר הנמצא לפניו (ולא מן הזכרון), כשהוא קורא והוגֶה את המילה בקול ורק אח”כ כותב אותה ועוד דרישות רבות ומגוונות.
לאחר הכתיבה עובר ספר התורה החדש, שתי הגהות ובדיקות מליאות על ידי שני אנשים שונים. רק בסיומו של תהליך זה, הופך ספר התורה החדש להיות כשר לקריאה וללימוד. נושא ההגהה היה כה קריטי, עד שבתקופת המקדש מימנו חז”ל הגהה “חינמית” גם לספרי תורה פרטיים מתקציב המקדש (תרומת הלשכה) (כתובות קו, ע”א), כדי למנוע את התפתחותן של גרסאות מוטעות.
העובדה שמאמצים אלה אכן נשאו פרי והתורה נשארה באמיתותה ובדיוקה, מעידים שעם ישראל גם זכה לעזרה “מלמעלה” – לסייעתא דשמיא גדולה, להצלחת תהליך זה.
אכן, השבת, כאשר נקרא את הפסוק: “אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה…” נוכל להיות בטוחים שאכן אלה הם הדברים, באמיתותם… ולכן בתחילתה או בסיומה של כל קריאה בתורה (בהתאם למנהגי העדות השונות), נהגו להגביה את ספר התורה כשהוא פתוח וכל הקהל מצביעים באצבע ומכריזים:
וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”…”עַל פִּי ה’ בְּיַד מֹשֶׁה” (דברים ד, מד), (במדבר ד, לז). זאת התורה – באמיתותה.
בצד העברת המסורת של הטקסט של התורה, עלינו לעסוק גם בשלשלת העברת המסורת של מהות וביאור הדברים – של ה”תורה שבעל פה”, הכוללת את משמעות הפסוקים והמילים וביאוריהם, הלכה למעשה. אך על כך, אולי בפעם אחרת.
ולסיום, נקשור את הדברים לימינו – ימי בין המיצרים – ימי האבל על חורבן בית המקדש.
כחלק מן האבל על חורבן המקדש, אנו מתאבלים גם על הפגיעה בתורת ישראל – על תרגומה של התורה ליוונית ע”י תלמי המלך (כמוזכר בסליחות ל-י’ בטבת) – תרגום שלא הצליח להעביר לקורא את עומק הדברים (“שלא הייתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה”) ואבל גדול יותר, על שריפת התורה על ידי אפוסטמוס (בימי יוון או רומי), כמוזכר בסליחות לי”ז בתמוז.
הבה נמשיך גם אנחנו את מפעלו של משה רבנו, ונהיה חלק משלשלת הזהב של העברת מסורת התורה, לדורות הבאים, למרות כל הקשיים…
בברכת שבת שלום,
משה רוט
לכניסה או להסרה מרשימת התפוצה. ניתן לפנות למייל: nekudatova.roth@gmail.com
ארכיון “נקודה טובה”: http://www.pirsuma.com/nekuda_tova
נא לשמור על קדושת הגליון ולהכניסו לגניזה לאחר השימוש.
יש לך הערה או הארה? אשמח לקבל למייל הנ”ל.
אהבת? הפץ בין חבריך
תגובות אחרונות באתר שמים