גליון “פנחס” (גליון 37 שנת תשע”ג, כא תמוז תשע”ג. 29/יוני/2013)



ב”ה

“נקודה טובה” לפרשת “פנחס” – סיפורה של הנשמה

הרופא האמריקני ד”ר דאנקן מקדוגל, מאד הוטרד מן השאלה כמה שוקלת הנשמה.


הוא בילה חלק ניכר מהקריירה שלו במצוד כמעט אובססיבי אחר הוכחה לקיומה של הנשמה. מקדוגל חשב שאם לבני האדם יש נשמה, היא חייבת להתקיים בתוך הגוף כחומר ולחומר הזה חייב להיות משקל.



לשם כך הוא בנה מיטת בית חולים שהיתה גם מעין מאזניים ושקל חולים בשעותיהם האחרונות ומיד לאחר פטירתם. וכך, בשנת 1907 התפרסמו ממצאי המחקר שלו בכתב העת המקצועי Medicine American. מסקנתו הייתה חד משמעית: הנשמה שוקלת 21 גרם!



עבודתו של מקדוגל תוארה בפרוטרוט ב”ניו יורק טיימס”, שגם דיווח על תקוותו של מקדוגל כי בעתיד יהיה אפשר לעשות תצלום רנטגן של הנשמה… הממצא הזה – “21 גרם”, הפך להיות גם שמו של סרט עלילתי שיצא לאקרנים בשנת 2003 ועסק בגלגולים של חיים ומוות.



כיום ברור לכל בר דעת, שלאדם ישנה נשמה רוחנית – אלוקית, הניתנת בו בעת לידתו וניטלת ממנו בעת מותו. הנשמה – היא היא רוח החיים ב”מכניזם” האנושי – בגוף האדם ועם עזיבתה את הגוף, הוא מפסיק לפעול והופך ל”דומם” ההולך וכַּלֶה. והנשמה הרוחנית הזאת, הינה חסרת משקל…



בפרשתנו – פרשת “פנחס”, מכנה משה רבנו את הקב”ה בכינוי: “ה’ אֱלוֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר” (במדבר כז, טז). כינוי המלמד על כך שהקב”ה הוא “אֱלוֹהֵי הָרוּחֹת” – הוא ברא את כל הרוחות (=הנשמות) והן נמצאות בידיו. ברצונו, הוא מפקיד ונותן את הנשמה “לְכָל בָּשָׂר” – לכל אדם ואדם ומקיים את הרוח בגוף. וברצונו, הוא נוטל אותה ממנו…



איוב, באחת מקינותיו ותפילותיו אומר: ריבונו של עולם: “עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וּבַעֲצָמוֹת וְגִידִים תְּסֹכְכֵנִי” (איוב י, יא). אם חשבנו שהגוף – העור והבשר, העצמות והגידים הם העיקר והנשמה היא רק “טרמפיסטית” ואורחת, הרי שדבריו של איוב מגלים לנו תפיסה הפוכה לגמרי. החלק הרוחני הוא העיקר והגוף הגשמי הוא רק בבחינת עטיפה חיצונית ולבוש.



ברוח זו מתנבא גם הנביא ישעיהו ואומר: “כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי” (ישעיהו נז, טז). הקב”ה הוא היוצר והבורא של כל הנשמות – הוא “אֱלוֹהֵי הָרוּחֹת” והוא מפקיד ומשלב אותן בתוך העטיפה הגשמית – בגופו של האדם, בבחינת: “כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף”.



ולאן הולכת הרוח עם עזיבתה את הגוף?



לאחר פטירת האדם, בעת ההלוויה והאזכרה, אנו מתפללים כי ריבונו של עולם יצרור את נשמת המנוח ב”צרור החיים”. ללמדך, שכאשר האדם נפטר לבית עולמו, הנשמה חוזרת אל אוצרו של הקב”ה – אוצר הנשמות (הוא “צרור החיים”) והיא מצפה לעתיד חדש, יחד עם שאר כל הנפשות הנאספות.



היהדות רואה בשינה – בשעת חוסר הערנות, מעין מיתה. גם בשעת השינה, הנשמה נפרדת מן הגוף ועולה “למעלה” – אל העולמות העליונים הרוחניים. ולכן, מידי בוקר בשעה שהאדם קם, מילותיו הראשונות הן: “מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי…”.



ובהמשך, מודה שוב האדם ואומר תודה על שהחזרת לי את נשמתי החיה – את חיי, אל גופי ה”מת”.



אֱלוהַי, נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהורָה הִיא. אַתָּה בְרָאתָהּ. אַתָּה יְצַרְתָּהּ, אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי. וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי. וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבוא (בתחיית המתים). כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְּקִרְבִּי, מודֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה’ אֱלוהַי וֵאלוהֵי אֲבותַי, רִבּון כָּל הַמַּעֲשים, אֲדון כָּל הַנְּשָׁמות. בָּרוּךְ אַתָּה ה’, הַמַּחֲזִיר נְשָׁמות לִפְּגָרִים מֵתִים.



אכן כן. העובדה שאנו קמים כל בוקר מחדש, היא מעין “תחיית המתים”…



מדוע משתמש משה בכינוי זה של הקב”ה – “ה’ אֱלוֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר”, דווקא עתה, בפרשתנו?



כאשר משה רבנו מבין שהגיעה שעתו והוא עומד למות, הוא פונה אל הקב”ה ומבקש ממנו לבחור לעם ישראל מנהיג ורועה מתאים, שימשיך להנהיג את העם, אחריו.



ריבונו של עולם, אתה הוא “ה’ אֱלוֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר”. אתה הבורא והיוצר של כל הנשמות ואתה מכיר את כולן לִפְנַי וְלִפְנִים. אנא בחר לעם הזה מנהיג ראוי. מנהיג סבלני וזריז, יעיל ובעל כוחות נפש מתאימים ויכולת הַכַלה. מנהיג “שיהא סובל (מלשון סבלנות) כל אחד ואחד (מן העם) לפי דעתו (וצרכיו)” (רש”י, במדבר כז, טז). מנהיג שהינו ראוי, גם לעת מלחמה וגם לשעת שלום.



ואכן, הקב”ה מצווה את משה: “…קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו” (במדבר כז, יח).



יהושע – “אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ”. יהושע הוא בעל נשמה גדולה – ולכן הוא ראוי להיות מנהיג וביכולתו “להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד” (רש”י, שם).



הבה נחזור לנושא החיבור של גוף ונפש.



גוף האדם – יסודו מעפר, ככתוב: “וַיִּיצֶר ה’ אֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה…”. אולם, מה שהופך את גוש האדמה לאדם, היא הנשמה הרוחנית האלוקית הגבוהה שבו: “…וַיִּפַּח (ה’) בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים…” (בראשית ב, ז). הגוף הגשמי, מקורו מן התחתונים והנשמה הרוחנית – היא מן העליונים (רש”י, שם).



זוהי אותה נשמה, ההופכת את גוש האדמה מדומם ל-חי ומדבר, לבעל בחירה חופשית, לחושב וליוצר, לחולם ובונה, לאיש של “כָּבוֹד וְהָדָר” (תהלים ח, ו) ול”כובש” של הבריאה (בראשית א, כח).



חז”ל הציגו את האדם כיציר ביניים הנמצא אי שם בין מלאכי השרת לבין הבהמות. מחד – האדם אוכל ושותה ומתרבה כבהמה. ומאידך, איכויותיו הרוחניות – השכליות והרגשיות הן “שמיימיות”. הוא מדבר ומבין, מנתח וחושב, בעל רגשות עמוקים ועוד (ילקוט שמעוני, בראשית רמז יד).



ואכן, החיבור האינטגרטיבי המופלא הזה של גוף ונשמה, מציב את האדם במתח תמידי בין רוח וחומר. בין הגוף המחפש תענוגות פיזיים, לבין הנשמה המחפשת משהו “רוחני”. והאדם נדרש לפסוע בשביל הזהב בין שניהם ולהשליט את האידיאלים – את הנכון, הנבון, המוסרי, הרצוי והמתחשב באחר, על פני ה”בא לי”…



האתגר הזה, מונח לפתחו של כל אחד מאיתנו, האם הוא יעלה בסולם לכיוונם של “המלאכים”, או ח”ו ירד בסולם, לכיוון הבהמות…



הסופרת מיכל סנונית בת קיבוץ “עין החורש”, לקחה את הביטוי “ציפור הנפש” כפשוטו וכתבה ספר ילדים בשם זה, על מעשה בציפור המסמלת את נפשו של האדם. הספר הפך לרב מכר בינלאומי וזכה לפרסים. וכך היא כותבת בספרה:



עָמוֹק עָמוֹק בְּתוֹך הַגוּף שׁוֹכֵנֶת לַה הַנֶפֶשׁ.

אִישׁ עוֹד לֹא רַאָה אוֹתָה,

אָבַל כּוּלַם יוֹדְעִים שֶׁהִיא קַיֵימֶת.

וְלֹא סְתַם יוֹדְעִים שֶהִיא קַיֵימֶת,

יוֹדְעִים גַם מָה יֵשׁ בְּתוֹכָה.

בְּתוֹך נֶפֶשׁ בְּמֵרְכַּזָה,

עוֹמֵדֶת לַה עָל רֶגֶל אַחָת צִיפּוֹר.

לַכֵן כְּדַאי ,

אוּלָי מְאוּחָר בַּלַיְלָה , כְּשׁשֶקֶט סָבִיב,

לְהַקְשִׁיב לְצִפּוֹר הַנֶפֶשׁ שֶׁבְּתוֹכֵנוּ,

עָמוֹק עָמוֹק בְּתוֹך הַגוּף.

ולפעמים, כאשר אנו קרועים במתח שבין הגוף לנפש, במצב כזה, כדאי “לְהַקְשִׁיב לְצִפּוֹר הַנֶפֶשׁ שֶׁבְּתוֹכֵנוּ” – לנשמה, לחלק הרוחני שבנו ולבחור בעצתה – לעלות בסולם ולא לרדת בו…

בברכת שבת שלום
משה רוט



לכניסה או להסרה מרשימת התפוצה. ניתן לפנות למייל: nekudatova.roth@gmail.com


ארכיון “נקודה טובה”: http://www.pirsuma.com/nekuda_tova
נא לשמור על קדושת הגליון ולהכניסו לגניזה לאחר השימוש.


יש לך הערה או הארה? אשמח לקבל למייל הנ”ל.
אהבת? הפץ בין חבריך