על הפסוק מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל , אמר רבנו יוסף חיים , ה- ‘בן איש חי’ זצ”ל : “מה” היא מלת ענווה, כמו ‘ונחנו מה’ [ שמות ט”ז , ז ] . אם תרצה לדעת מה היא הסגולה ההופכת את הבית לנווה נעים שטוב לחיות בו ולשוב אליו _ הרי זו הענוה, שאחד מבני המשפחה אינו מתגאה על זולתו !
אם תרצה לדעת מה היא הסגולה להשראת השכינה על הנווה המשפחתי, הרי זו הענווה , שעל ידה משרה ה’ שכינתו במעון בני הזוג ! שבת שלום ומבורך וממנה יתברכו כל ששת הימים. שאול שיף. “ויאמר א-לוקים אל בלעם לא תלך עמהם לא תאור את העם כי ברוך הוא” (כ”ב י”ב‎)



רש”י: “לא תלך עמהם – אמר לו (בלק): אם כן אקללם במקומי, אמר לו (הקב”ה): לא תאור את העם. אמר לו (בלק): אם כן אברכם, אמר לו (הקב”ה): אינם צריכים לברכתך, כי ברוך הוא. משל אומרים לצרעה: לא מדובשיך ולא מעוקציך”. והדברים תמוהים – וכי בלעם היה כל כך לא יציב ובלתי צפוי, שברגע שאין הקב”ה מאפשר לו לקלל הוא מיד מברך ? הרי זה חסר הגיון לחלוטין ! אלא מובא בספר “גנזי יוסף” הסבר נאה בשם קדמונים :



מצאנו במדרש (שיר השירים רבה ב’, מ”א) “מפני מה היתה רבקה עקרה ? כדי שלא יאמרו שברכת רשעים (לבן), שבירכו אותה “אחותנו את היי לאלפי רבבה” התקיימה. מכאן, שברכת רשעים היא בעצם קללה, שהרי אנחנו רואים אצל רבקה שהברכה שקיבלה הזיקה לה ובגינה נעשתה עקרה. זו גם היתה מזימתו של בלעם הרשע, וכך הוא אמר להקב”ה: אם איני יכול לקללם – לפחות אברך.
כוונתו היתה כמובן שברכתו תזיק להם כפי שברכת הרשעים הזיקה לרבקה. ברם, טעותו של בלעם היתה בכך, שכל זה היה שייך רק לגבי רבקה, כי הברכה הראשונה אותה קיבלה רבקה היתה אכן מלבן, ואילו הקב”ה לא בירך אותה קודם לכן, ולכן אם היתה רבקה נפקדת – היו כולם אומרים שברכתו של לבן עשתה פירות, ולכן היה הכרח שתהיה רבקה עקרה, כדי שיהיה הדבר מפורסם שלא היתה כל תועלת בברכתו של לבן.

אבל אצל מי שהכל יודעים שכבר התברך מפי הקב”ה, ורק לאחר מכן בירכוהו גם רשעים, _ אצלו ודאי שברכת הרשעים לא תזיק, כי מי יתפתה לחשוב שברכת הרשעים נשאה פירות, הלא כולם יודעים שהקב”ה בירך אותו קודם לכן. וזה מה שהקב”ה השיב לבלעם: “כי ברוך הוא” – אני בירכתי אותם עוד לפניך, ולכן אתה ב”ברכתך” כבר לא תוכל להזיק להם.