גליון “שלח לך” (גליון 33 שנת תשע”ג, כג סיון תשע”ג. 1/6/2013)



ב”ה

“נקודה טובה” לפרשת “שלח לך” – חטא המרגלים

בני ישראל יוצאים ממצרים ופניהם אל הארץ המובטחת – ארץ ישראל, כשבאוזניהם מתנגנת ההבטחה האלוקית שניתנה להם לפני יציאת מצרים: “וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ… וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה’ ” (שמות ו, ח).



והנה, ב”דקה התשעים”, כאשר הם עומדים להיכנס לארץ, הם מרגישים מאוכזבים ומפוחדים ורוצים לחזור חזרה למצרים, אל השעבוד והעינוי…



את הקו התקיף של המרי והתלונות, הפחד והחרדה, מובילים עשרה מתוך שנים עשר המרגלים, שהיו ראשי השבטים. וטענתם היא: לאחר שתרנו את הארץ ריגלנו בה ואספנו מודיעין ‘בזמן אמת’, הגענו למסקנה ש: “…לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ” (במדבר יג, לא).



והדבר קשה וטעון ביאור. מדוע פתאום רפו ידיהם של ראשי השבטים?! הרי הם ראו את עשרת המכות וקריעת ים סוף וחוו קיום ניסי של העם במדבר. האם הם אינם חושבים שהקב”ה ש”ניצח” את פרעה ואת מצרים – המעצמה הגדולה, לא יכול “לנצח” את יושבי הארץ?



ולהיכן נעלמה פתאום אמונתם בקב”ה?!



יש הטוענים שראשי השבטים רצו לטרפד את הכניסה לארץ, כי חששו שבמסגרת המהלך הזה, הם יאבדו את מעמדם ואת כבודם, את הכסא ואת הג’וב…



אולם, יש הרואים בהתנהגותם של ראשי שבטים אלה, משהו עמוק יותר (על פי ה’שפת אמת’ שלח לך, לשנים תרלט, תרמא).



ראשי השבטים התרגלו לקיום ניסי במדבר. למים מן הבאר ולענני הכבוד, למן ולשליו, לבגד פלאי שאינו מתבלה ולקיום שלא צריך לעבוד ולטרוח עבורו. וכך הם היו פנויים כל היום לשבת וללמוד תורה מפי משה רבנו.



והנה, עם הכניסה לארץ, חיי הקיום הניסי אמורים להסתיים וכעת יהיה עליהם לעבוד לפרנסתם – לטעת עצים, לחרוש ולזרוע ולהתפרנס בעמל כפיהם. ואם כך, מתי יהיה להם פנאי לעסוק בתורה?!



ולכן, הכניסה לארץ, נתפסה בעיניהם כאיום.



מסיבה זו, התנגדו ראשי השבטים למהלך של הכניסה לארץ ישראל וניסו לטרפד אותו.



טעות בידכם, עונה ואומרת התורה למרגלים. חיי העמל והעשייה בארץ ישראל, הם הם היהדות במיטבה. זאת היא התורה הרלבנטית. תורה שיש לה אחיזה מציאותית בחיי היום – יום הגשמיים.



ואכן, התורה מקדימה ואומרת: “וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל…” (ויקרא יט, כג). כאשר תיכנסו מן המדבר אל הארץ, תתחילו מיד לטעת עצים וליישב את הארץ, בבחינת: “וִישַׁבְתֶּם בָּהּ…” (במדבר לג, נג) – יישוב של בניה, זריעה ונטיעה, תוך כדי קיום שלל המצוות הכרוכות בעבודת האדמה וביישוב הארץ.



והתורה ממשיכה ומצווה: “…וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ (תבואה) וְתִירֹשְׁךָ (יין) וְיִצְהָרֶךָ (שמן)” (דברים יא, יד). שהעבודה בקרקע, היא עצמה מצווה, משום יישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים. (על פי ‘חתם סופר’ מסכת סוכה דף לו עמוד א).



וכך אכן פגשנו במגילת רות את בועז – ראש הסנהדרין, עומד וזורה את תבואתו בעצמו ולא על ידי פועלים, כדי לקיים את מצוות יישוב הארץ, בעצמו.



זאת ועוד. מיד אחרי חטא המרגלים, אומרת התורה: “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם….” (במדבר טו, א-ב) כאשר תבואו אל ארץ ישראל המובטחת, תוכלו ותצטרכו לקיים שלל מצוות שילמדו אתכם, שיש חיים רוחניים גם (ובמיוחד) בארץ ישראל ה”גשמית” ולא רק במדבר ה”רוחני”…



את מקומו של המן הניסי והשמיימי, יחליף הלחם הגשמי (שגם בו מקיימים מצוות – כגון הפרשת חלה). את ענני הכבוד שחפפו על עם ישראל במדבר, תחליף הציצית (שהיא לבוש בעל מימד רוחני) ואת השיעור על כוחם הרוחני של המים, כבר לא נקבל דרך באר המים הניסית שהיתה “הולכת” ונעה עִם עַם ישראל במדבר, אלא דרך הקרבת וניסוך המיים והיין על המזבח (‘שפת אמת’, שם).



לאחר חורבן בית שני, כאשר עם ישראל יצא לגלות, לא חזר עם ישראל על הטעות של חטא המרגלים, אלא נכסף לשוב אל הארץ המובטחת.



שלש פעמים ביום התפלל כל יהודי בגולה כשפניו אל ארץ ישראל ועל שפתותיו מילות התפילה: “וקבצנו יחד מהרה בארבע כנפות הארץ לארצנו”, “ולירושלים עירך ברחמים תשוב”, “ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים” ועוד ועוד. תפילות, שכל כולן כיסופים וגעגועים אל ארץ ישראל.



אולם, הכיסופים לארץ ישראל, באו לידי ביטוי לא רק בתפילות, אלא גם במעשים. מעשים שנעשו מתוך תפיסת עולם של ציונות דתית מעשית, עוד הרבה לפני כינוסו של הקונגרס הציוני הראשון בשנת תרנ”ז (1897).



• התקיים יישוב יהודי רצוף בארבעת ערי הקודש: ירושלים, צפת, טבריה וחברון. יישוב שחי על כספי החלוקה והתמיכה של הקהילות היהודיות בחו”ל.


• בשנת תקל”ח (1778) עלו ארצה מאות מתלמידי רבי ישראל בעל שם טוב – מייסד החסידות.


• בשנת תק”ע (1810), עלו ארצה מאות מתלמידי הגאון מוילנא.


• בשנת תרכ”ב (1862) הוציא הרב צבי קלישר לאור את ספרו “דרישת ציון”. ספר שהיווה אבן יסוד בהגותה של הציונות הדתית המעשית.


• היציאה מן החומות של ירושלים ובניית השכונות החדשות ובהן ‘נחלת שבעה’, ‘בית דוד’ ו’מאה שערים’ ועוד (במחצית השני של המאה ה- 19), נעשתה ע”י עסקנים מחרדי ירושלים ובהם ר’ יואל משה סלומון, יוסף ריבלין ונוספים.


• עסקנים אלה הקימו גם את ‘אם המושבות’ – את פתח תקווה, “בבוקר לח בשנת תרל”ח” (1878) (כדברי השיר…) – ובכך הפכו את “עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה” (הושע ב, יז).


• בשנת תרמ”ב (1882) הצליח הרב שמואל מוהליבר – ממנהיגי ‘חובבי ציון’ לשכנע את הברון רוטשילד (לאחר 3 שנים של שתדלנות…) לתמוך בהקמת המושבה ‘מזכרת בתיה’. וכך כתב בספרו:
“הקאלאניע (המושבה) עקרון, אשר אנכי יסדתיה על הוצאות השר הנדיב עדמונד דה ראהטשילד מפאריס, כאשר פעלתי אצל השר הזה כשלוש שנה ויותר עת היותי בפאריס, והדברים בזה ארוכים, הם כולם עובדי אדמה מנעוריהם, כשרים ויראי ה’ למאוד” (שו”ת מהר”ש מוהליבר, ‘אורח חיים’ סימן י”ט).


• בשנה זו – שנת תרמ”ב , היתה גם עליה המונית מתימן, שאנשיה הקימו את כפר השילוח, את כרם התימנים, את כפר מרמורק ועוד.


• בשנת תר”ן (1890), רכשו אנשי חברת “מנוחה ונחלה” מוורשה, את אדמות חרבת דוראן, שעליה קמה המושבה רחובות.


• בשנת תרס”ב (1902), יצאו מחשובי רבני ירושלים ובהם הרב צבי פסח פרנק (לימים – הרב הראשי לירושלים) והרב יחיאל מיכל טיקוצ’ינסקי (לימים, ראש ישיבת ‘עץ חיים’) בקריאה: “לכה דודי נצאה השדה” – הבה נקים ישוב חקלאי ובו יבואו לידי ביטוי עבודת אדמת הקודש, הפרחת השממה והיכולת להתפרנס בכבוד.



וזו רק רשימה קצרה וחלקית של פעולות התיישבות, שנעשו מכוחה של תפיסת עולם ציונית דתית מעשית, עוד לפני תקופת ‘העליה הראשונה’.

כאמור, המרגלים שהתנגדו לכניסה לארץ, עשו זאת תוך אמירת דברי דיבה ושקר על הארץ. כנגדם עמדו רק שניים מן החבורה – יהושע וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה ואמרו באומץ רב:

“הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד… אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ (תושבי הארץ)… וה’ אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם” (במדבר יד, ז-ט).

המרגלים הוציאו את “דִּבַּת הָאָרֶץ” רעה וטענו, שאמנם הארץ הינה ארץ “זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ” (שם יג, כז) כפי שהקב”ה הבטיח, אך היא גם ארץ רעה ה”אֹכֶלֶת (הורגת את) יוֹשְׁבֶיה (במחלות)” (שם יג, לב). ועל כך עונים יהושע וכלב: “טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד”.

ואילו נגד הטענה של: “לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ” (שם, לא), הם עונים: “וה’ אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם”.

ה’ איתנו!



ריבונו של עולם שהוציא אותנו ממצרים וקרע לנו את הים וקיים אותנו במדבר באופן כה ניסי, הוא ימשיך וייתן לנו מטובו ברוב חסדו.

והנה, כעבור 40 שנה, כאשר עם ישראל ניצב לפני כיבוש הארץ, מעביר משה לעם את המסר של בטחון בה’ בצורה ברורה, מסר שכה היה חסר בתקופת המרגלים:



“כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ, רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם (לנצחם). לֹא תִירָא מֵהֶם. זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה’ אֱלוֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם…. וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה אֲשֶׁר הוֹצִאֲךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ, כֵּן יַעֲשֶׂה ה’ אֱלֹהֶיךָ לְכָל הָעַמִּים אֲשֶׁר אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם. לֹא תַעֲרֹץ (תפחד) מִפְּנֵיהֶם, כִּי ה’ אֱלוֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא” (דברים ז יז – כא).



גם כיום, כאשר אנו מוקפים אוייבים וסכנות רבות ובכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו (ח”ו), עלינו לדעת “כִּי ה’ אֱלוֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ” – והקב”ה מצילנו מידם (על פי “והיא שעמדה” – הגדה של פסח).






בברכת שבת שלום
משה רוט



לכניסה או להסרה מרשימת התפוצה. ניתן לפנות למייל: nekudatova.roth@gmail.com


ארכיון “נקודה טובה”: http://www.pirsuma.com/nekuda_tova
נא לשמור על קדושת הגליון ולהכניסו לגניזה לאחר השימוש.


יש לך הערה או הארה? אשמח לקבל למייל הנ”ל.
אהבת? הפץ בין חבריך