גליון “כי תבא” (גליון 46 שנת תשע”ב, כא אלול תשע”ב, 8/9/2012)
ב”ה
“נקודה טובה” לפרשת “כי תבא” – על זהות יהודית
פרשתנו פותחת במצוות הבאת ביכורים. לאחר חודשים של עמל ודאגה, זוכה החקלאי לראות את “פרי עמלו” כפשוטו. יורד אדם בתוך שדהו או מטעו והנה רואה הוא תאנה שהבשילה, אשכול ענבים שביכר או רימון שביכר. שמחה גדולה היא לזכות לראות את הפרי הראשון.
דווקא את הפרי הזה המקפל בתוכו את העמל ואת הדאגה, את החששות, את ההתרגשות ואת השמחה, מצווה התורה להביא כ”ביכורים” אל בית ה’, אל המקדש.
והנה, כאשר ניצב החקלאי בבית המקדש עם ביכוריו ונושא דברי תודה לה’, על “רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה’ ” (דברים כו, י) ועל הברכה שראה בעמלו, הוא פותח את דבריו בתיאור ההיסטוריה של עם ישראל החל מאברהם אבינו, עבור בגלות וגאולת מצרים ועד הכניסה אל הארץ. “וַיְבִאֵנוּ (ה’) אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה (דוקא) וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ” (דברים כו, ט). לאמור – יש לי שורשים בנחלת אבותי. זאת הארץ המובטחת לאברהם ולזרעו מדורי דורות. העולם לא התחיל רק כאן ועכשיו. אני חלק משושלת ארוכה שראשיתה באברהם אבינו…
בזמנים המודרניים, הפך העולם הגדול לכפר גלובלי קטן ומצומצם. עולם שבו גבולות הזהות התרבותית הולכים ונהיים מטושטשים משהו. אפשר “לקפוץ” מנקודה לנקודה במהירות הסילון. הכל מקושר (אינטרנט) והכל אחיד וממותג (“קוקה קולה”, “מקדונלד’ס”, “ליווייס”, “נסטלה” ועוד…), הכל זמין והכל שפה אחת (אנגלית). וכך נדמה לו לאדם המודרני שהוא יכול להשתחרר משורשיו הלאומיים וההיסטוריים ולטעת את עצמו מחדש בכל פינה בתבל כאזרח “חדש” של העולם. אזרח “מנותק”, שאינו מחוייב לעברו ולמורשתו…
כנגד תפיסה זו, עונה ואומר החקלאי בפרשתנו, מתוך מבט היסטורי רחב: “וַיְבִאֵנוּ (ה’) אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה (דוקא) וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ” (דברים כו, ט). זהות יהודית – שורשים והיסטוריה, זה כל הסיפור.
מהי זהות יהודית וממה היא “בנויה”?
הציבוריות הישראלית נתונה בפולמוס מתמיד מי אנחנו. יהודים או ישראלים חילוניים גאים, או מסורתיים. עברים, או כנענים. דתיים או חרדים. דתיים, חרד”לים, או דתיים לייט (ועוד…). ועוד ספקות ושאלות קיומיות בהם מתלבט כל פלג ומגזר וכל פרט, בבחינת “אז מי אני בכלל”?! (מתוך המחזה “שני קוני-למל”, מחזהו של אברהם גוֹלדפַדְן).
ובכלל, מה עושה אותנו שייכים לעם הזה. האם האזרחות או הלאום, התרבות, או הדת, האם אלה הם שיוצרים לחוד או יחד, את הזהות היהודית שלנו?!
פרק בנושא הזהות היהודית, אנו לומדים מיונה הנביא. כאשר הגורל נופל על יונה הנביא בעת הסערה, שואלים אותו המלחים מי אתה? “מַה מְּלַאכְתְּךָ וּמֵאַיִן תָּבוֹא מָה אַרְצֶךָ וְאֵי מִזֶּה עַם אָתָּה” (יונה א, ח). והוא – יונה, נותן להם תשובה ברורה וגאה, תשובה שכל כולה זהות יהודית. “וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עִבְרִי אָנֹכִי וְאֶת ה’ אֱלוֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא, אֲשֶׁר עָשָׂה (ברא) אֶת הַיָּם וְאֶת הַיַּבָּשָׁה” (שם, ט).
“עברי” – ביטוי שמשמעותו – אני מצאצאיו של אברהם שהאמין בה’ גם כאשר הוא ניצב לבד וכל האנושות כולה, נגדו ולעומתו. כולם היו מעבר אחד ואילו הוא, ניצב כנגדם ומולם לבדו מן העבר השני.
פרק נוסף בנושא זה, למדנו מהמלך אחאב. לאחר שבן הדד מלך ארם שדד ממנו את נשיו ובניו ואת כל כספו וזהבו, חוזר מלך ארם ודורש מאחאב את “כָּל מַחְמַד עֵינֶיךָ” – את ספר התורה (מלכים א כ, ו). למרבה הפלא, אחאב שעבד עבודה זרה ועשה הרע בעיני ה’, סירב לתת לאויב את ספר התורה (ולו רק בגלל ערכו הלאומי) ויצא על כך למלחמה – דבר שלא עשה בסבב השוד הקודם, בו נאלץ לוותר על כל היקר לו – על משפחתו ורכושו…
הדים להתלבטות בנושא הזהות, אנו מוצאים בשירו של דודו ברק “תעודת זהות” (לחן: אילנה אביטל):
מן התורה באתי עבד עברי,
מן הגלות יהודי ערירי,
כאן אני ישראלי מנוכר,
שב ושואל מה אני בעצם?
…אז מה תגיד ידידי,
האם עברי אני,
אולי יהודי?
ישראלי אני
או סתם בן אדם?
שמא בן בלי שם וארץ ועם…
כל אחד שואל את עצמו לא פעם את השאלה “אז מי אני בכלל”? ולאן אני “שייך”?
את התשובה לשאלה הזו, יתן כל אחד לעצמו, אולם, ברצוני להציע מכנה משותף – בסיסי, “שורשי” ויסודי, ל”תעודת זהות” לאור הדברים שהבאנו.
1. בניו של אברהם העברי אנחנו ומאמינים ב”אֱלוֹהֵי הַשָּׁמַיִם”, הא-ל אֲשֶׁר עָשָׂה (ברא) אֶת הַיָּם וְאֶת הַיַּבָּשָׁה”.
2. וודאי שאנחנו לא “סתם בן אדם, בלי שם וארץ ועם”. יש לנו א-ל ותורה וארץ ועם, למרות שלא הכל תמיד מושלם….
3. “וַיְבִאֵנוּ (ה’) אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה (דוקא) וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ”.
4. “ומקומות רבים מאוד עזבנו, ורק מקום אחד רצינו ואהבנו. ומקומות רבים מאוד עזבנו, ואל הארץ, אל הארץ באנו” (“שיר השיירה”, עלי מוהר).
5. אז מה אני בעצם: האם עברי, גלותי או ישראלי?! יש בנו הכל. עבדים עבריים אנו – עבדי ה’. משהו מן היהודי הגלותי נשאר בנו ועל כל אלה הוספנו ובנינו את הישראליות העכשווית.
6. “יש לי עבר והווה ועתיד, (ולכן) יש לי מחר ואתמול ותמיד” (מתוך השיר “תעודת זהות”). ומי שאין לו עבר, אליו הוא קשור וממנו הוא יונק, לא יהיה לו גם עתיד. כדברי ברל כצנלסון ממנהיגי ‘תנועת העבודה’: “מי שאין לו עבר, גם עתיד אין לו, ואילו ההווה שלו אינו אלא הוויה מרוקנת, חסרת תוכן ומשמעות”.
7. “וכעברי חי בי זמר דוד” – שירת התהלים (מתוך “תעודת זהות”). השורשים והעבר שלנו, חיים ומהדהדים בתוכנו גם ביום – יום, כמשהו חי, מודרני, עדכני ורלבנטי.
8. כן, אנוכי “בן הארץ הזאת” ולא “ישראלי מנוכר”…
9. “לחיי העם הזה, שכמה טוב שהוא כזה” (“לחיי העם הזה”, דובי זלצר), כי כל ישראל אחים וערבים זה לזה.
על בסיס יסוד משותף זה, ימשיך כל אחד ויבנה את הזהות האישית שלו…
נסיים בסיפור מרתק על “זהות יהודית”. סיפורו של סנפורד (זלמן חיים) ברנסטין (ברנשטיין), מייסד בית השקעות מפורסם בוול סטריט, שגלגל וניהל תיקי לקוחות בהיקף של כ-80 מיליארד דולר בשנה. במשך רוב חייו היה ברנסטין מנותק מהעולם היהודי, ואף נישא לאשה לא יהודיה ונהנה לשחק את תפקיד “הילד הרע”…
אני אוהב את הסגנון שלך, אמר ברנסטין לרב ריסקין (כיום הרב של אפרת). אני רוצה להצטרף לקהילה שלך (במנהטן), אבל אני נשוי לגויה מזה 30 שנה. אני מוכן לקבל אותך לקהילה ללא אשתך, בתנאי שנלמד יחד שעה בשבוע, ענה הרב. בפגישה הראשונה בבית ההשקעות שלו ב-וול סטריט, הוא קיבל את פני במשרדו כשהוא אוכל צ’יזבורגר (בשר וחלב יחד…) ומעשן סיגר. מספר הרב ריסקין. התחלנו ללמוד תנ”ך ובכל פעם שנתתי לו תשובה שמצאה חן בעיניו, הוא קילל כמו מלח שיכור. הסברתי שלו שככה זה לא יעבוד והוא החליט לתרום 180 דולר לצדקה על כל מילה גסה שיפלוט מפיו בנוכחותי…
עם הזמן הפך ברנסטין לאדם דתי, התחתן עם אשה יהודיה ואף חזר להשתמש בשמו היהודי – זלמן. הוא תרם מאות מיליוני דולרים לארגוני צדקה ותרבות יהודיים ברחבי העולם (בגלל ערבות כלל יהודית ולא בגלל מילים גסות…). הוא גם מימן את הקמת הארגונים “צו פיוס” ו”קרן אבי חי” העוסקים כיום בקירוב בין חלקי העם, ובהעמקת הזהות היהודית, נושא שהיה קרוב מאד לליבו וכן את “בית מורשה”.
לימים הוא רצה לרכוש בהר הזיתים, חלקת קבר הפונה דווקא להר הבית. אסביר לך מדוע אני מתעקש על חלקה זו, הסביר ברנסטין לרב ריסקין. לפני שפגשתי אותך ולמדנו תורה, חיי היו בלגן אחד גדול, ולא היה לי כל מסר של ‘שאר רוח’ להנחיל לילדי. חשבתי, שאולי אם אחרי 120, ילדי (שלא הלכו בדרכי) יפקדו את קברי ויצפו אל המקום הקדוש ביותר בעולם, המקום בו אברהם מוכן היה להקריב את יצחק ודורות של יהודים התפללו והביאו שם קורבנות ומנחות לאל (וגם ביכורים, בהם פתחנו…) – בבית המקדש, אולי אז הם יספגו משהו מן הקדושה שאני לא הצלחתי להעניק להם בחיי (ציוני דרך, הרב שלמה ריסקין, עמ’ 160-165).
וכל מילה נוספת, מיותרת…
בברכת שבת שלום,
משה רוט
ארכיון “נקודה טובה”: http://www.pirsuma.com/nekuda_tova
תגובות אחרונות באתר שמים