גליון “עקב” (גליון 42 שנת תשע”ב, כג מנחם-אב תשע”ב, 11/8/2012)
ב”ה
“נקודה טובה” לפרשת “עקב”. “לדעת לסלוח” – האם לתת סיכוי נוסף?!
ספר דברים – החומש החמישי, הוא מעין תדריך רוחני לעם ישראל, לפני כניסתו לארצו. בתדריך הזה מזכיר משה לעם את חטאיו, כדי שילמד לקח ולא יחזור לסורו בעתיד.
וכך אומר משה לעם בפרשתנו: “זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר (את כל הפעמים שבהם) הִקְצַפְתָּ (הרגזת) אֶת ה’ אֱלוֹהֶיךָ…” (דברים ט, ז). תלמדו לקח ותיזהרו לא לעשות זאת שוב… שהרי, מאז ומעולם, “מַמְרִים (מורדים וסרבנים) הֱיִיתֶם עִם ה’, מִיּוֹם דַּעְתִּי (מיום שהכרתי) אֶתְכֶם” (שם כד). אף פעם לא הייתם ממש בסדר…
בין החטאים מזכיר משה גם את החטא הגדול – חטא העגל. חטא שבגללו ה’ רצה לפגוע קשות (ח”ו) בעם ישראל. ובכל זאת, משה לא מוותר ופונה אל ריבונו של עולם ומבקש שוב ושוב את סליחתו. “וַיִּשְׁמַע ה’ אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִוא (הזאת)” מסכם משה את הסבב הזה של החטא והסליחה, סבב שכמובן אינו אחרון…
שוב למדנו, שריבונו של עולם הוא “מלך מוחל וסולח” (לאלה השבים בלב שלם…).
כיצד ניתן להסביר את העובדה שריבונו של עולם מוכן לסלוח לנו שוב ושוב?
ביסוד יחסינו עם ריבונו של עולם, עומדת הברית ההיסטורית של הקב”ה עם אבות האומה והמשכה עם זרעם – עם ישראל. ברית המגדירה את מערכת היחסים שלנו עם ריבונו של עולם כיחסי אב-בן, אדון- עבד, בעל ואשה (שמירת אמונים) ועוד. ברית שהינה חזקה מכל הסכם ויציבה מכל סיכום (למעוניינים – ראו הרחבה בנושא הברית בגיליון הקודם).
ולכן, ריבונו של עולם מרחם עלינו “כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים…” (תהלים קג, יג) ומקבל שוב ושוב את תשובתנו, כאשר היא באה מלב שלם (ולעיתים גם לאחר עונש).
כאשר עם ישראל חוטא, הוא זוכה לכינויים קשים בפי הנביאים: “בָּנִים מַשְׁחִיתִים” (ישעיהו א, ד), “בָּנִים סְכָלִים” (ירמיהו ד, כב), “בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם” (דברים לב, כ) ועוד. אולם רבי מאיר רואה כאן דווקא נקודה חיובית – “נקודה טובה”… (ספרי דברים, האזינו, שח).
למרות שישראל הם משחיתים וסכלים ואי אפשר לתת בהם אמון, הם עדיין בבחינת בנים!!!
אמנם “בָּנִים מַשְׁחִיתִים”, אבל עדיין בנים…
תמיד ובכל מצב: “בָּנִים אַתֶּם לַה’ אֱלוֹהֵיכֶם…” (דברים יד, א).
כעת, אנו יודעים להעריך הרבה יותר, את סלחנותו של הקב”ה, המוחל וסולח לנו, למרות הכל….
ואנו, האם אנו יודעים לסלוח לסביבתנו – לחברינו?
מתברר שהקב”ה מצפה מאיתנו ללכת בעקבותיו וללמוד מדרכיו גם בתחום הזה, כדברי הכתוב: “וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו (של הקב”ה)” (דברים כח, ט). וכשם שהקב”ה רחום – רחמן וסלחן, ומקבל את תשובתם של הרשעים “כך אתם תהיו רחמנים זה על זה” (אליהו רבה, כד).
אין ספק שמי שעומד בסורו ולא משנה את דרכיו, אינו זכאי לסיכוי נוסף. על אחד שכזה כתב יהודה אטלס את שיר הילדים: “העיקר לא לבקש סליחה” (לחן: דני רייכנטל).
אני מוכן לא לאכול שוקולד.
אני מוכן שלא יקנו לי צעצועים.
אני מוכן שלא ירשו לי לצאת לשחק.
אני מוכן אפילו לקבל מכות.
העיקר – לא לבקש סליחה.
אכן, מי שלא יבקש סליחה, לא יקבל אותה…
אולם, כאשר מי שנמצא מולנו אינו ילדותי ולא מתבייש להודות בטעותו ולבקש “סליחה”, כאשר הוא מצטער ומתחרט, מבקש סליחה ומבטיח להשתפר… ודבריו ניכרים כדברי אמת (וכמובן גם שילם ופיצה על נזקים, ככל שגרם), מדוע שלא ניתן לו עוד צ’אנס, כפי שגם אנו היינו רוצים לקבל לו המצב היה הפוך?!
המעשה בילד המוכן לוותר על כל תענוגות תבל (שוקולד וצעצועים…) ובלבד שלא יאלץ לבקש סליחה, מדגיש עד כמה “אומנות הסליחה” היא אכן אומנות. הן לדעת לבקש סליחה והן לדעת לסלוח.
לכולנו קשה לבקש סליחה, לגדולים כקטנים. כי בקשת סליחה פירושה להודות בטעות. כי בקשת סליחה פירושה (אולי) פגיעה ב”אגו” ובגאווה שלנו. כי בקשת סליחה היא מעין “ויתור כואב” כלפי האחר. ומאידך, זה לא קל לסלוח על טיפשות ורשעות, על עלבון, השפלה ופגיעה, שנעשו במזיד או אף בשוגג.
אכן, כולנו צריכים ללמוד את “אומנות הסליחה” על שני צדדיה. והמנטור – המדריך הטוב ביותר גם לענין הזה הוא ריבונו של עולם המנחה אותנו: “…תהיו רחמנים זה על זה” (אליהו רבה, כד) והוא גם נוהג כך כלפינו בעצמו…
ומדוע לסלוח? “כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ” (בראשית יג , ח).
בעת הרצון של ערב יום כיפור, לפני תפילת “כל נדרי”, נהגו בקהילות אשכנז לומר את “תפילה זכה” שתיקן רבי אברהם דנציג, לפני כמאתיים שנה. תפילה המקפלת בתוכה את “אומנות הסליחה”, על שני צדדיה. וכך אומר המתפלל:
…וְהִנְנִי מוֹחֵל בִּמְחִילָה (סליחה) גְמוּרָה לְכָל מִי שֶׁחָטָא נֶגְדִּי… אוֹ שֶׁדִּבֶּר עָלַי לָשׁוֹן הָרָע… וְכֵן לְכָל מִי שֶׁהִזִּיק לִי… וְלֹא יֵעָנֵשׁ שׁוּם אָדָם בְּסִבָּתִי. (ומאידך,) וּכְשֵׁם שֶׁאֲנִי מוֹחֵל לְכָל אָדָם כֵּן תִּתֵּן אֶת חִנִּי בְּעֵינֵי כָל אָדָם שֶׁיִּמְחֲלוּ לִי בִּמְחִילָה גְמוּרָה…
אכן, “אומנות הסליחה” בהתגלמותה, בגובה העיניים, איש לאחיו.
כדי להיות נאמנים גם “לאותיות הקטנות”, נציין שהתפילה מזכירה שני מקרים בהם ניתן לא לוותר ולא לסלוח. האחד – כאשר מדובר בנזק ממוני שהנפגע יכול לתבוע ולקבל פיצוי על פי דין (ניתן למחול על הפגיעה בין אדם לחברו, אך לא על הנזק הכספי). והשני, במקרה בו מדובר בפוגע סדרתי במזיד, המרשה לעצמו לפגוע בנו שוב ושוב ו”בונה” על כך שנסלח לו…
בשנת 1999 הוציא הפסיכולוג והפסיכיאטר ד”ר ג’רלד ימפולסקי את ספרו: “לדעת לסלוח – כוחה המרפא של הסליחה”. הספר עוסק בכך שעל האדם לדעת לסלוח קודם כל לעצמו על טעויותיו ושגיאותיו. ומי שיודע להקטין מעט את עוצמת השיפוטיות הפנימית שלו ולומד לסלוח לעצמו (ומפסיק “למחזר” רגשות כעס ואשמה…), ידע גם לסלוח לאחרים. הנכונות להרפות מן העבר המכאיב, נותנת לאדם את הכוח לרפא את פצעי הלב והנשמה וגם להוריד את לחץ הדם… ודבריו שלובים בדברינו.
חודש אלול הקרב ובא (עוד שבוע…), מזכיר לנו את הפיוט “אדון הסליחות“, הנאמר מידי בוקר בתפילת ה”סליחות” בעדות המזרח. פיוט זה, נאמר בשירה ובשמחה, למרות שהוא עוסק בעוונות ובחטאים. הסיבה לכך היא שהמתפלל מרגיש כבן סורר השב (שוב) אל אביו ובטוח הוא, כי אביו יקבלנו באהבה ובזרועות פתוחות.
אדון הסליחות
בוחן לבבות (סליחה לשבים באמת…)
גולה עמוקות (יודע האם אלה דברי אמת הנובעים מעומק הלב…)
דובר צדקות.
… ותיק בנחמות (סולח שוב ושוב…)
…זוכר ברית אבות (ורק בזכות ברית זו, אנו זוכים ליחס כה מיוחד)
…סולח עוונות
…שומע תפילות
חטאנו לפניך
רחם עלינו
אנא ריבונו של עולם, רחמנו (תרחם עלינו), כרחם אב על בנים.
ואנא למד אותנו, לדעת לסלוח לעצמנו ולחברינו ולתת “סיכוי נוסף”… ולוואי וגם חברינו, יתנו הם לנו, “סיכוי נוסף”…
ויהי רצון, שבזכות שאנו סולחים לחברינו, נזכה גם אנו מידך – “אדון הסליחות”, לחסד ולרחמים…
בברכת שבת שלום,
משה רוט
ארכיון “נקודה טובה”: http://www.pirsuma.com/nekuda_tova
תגובות אחרונות באתר שמים