פרשת “וארא” (גליון 14 שנת תשע”ב, כו טבת תשע”ב, 21/1/2012)
ב”ה
“נקודה טובה” לפרשת “וארא” – התפילה
בני ישראל המשועבדים במצרים, זועקים ומתפללים אל ה’ והוא שומע את תפילתם: “וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת (זעקת) בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ..” (שמות ו, ה) ומבטיח לגאול אותם.
במאמר זה, נעסוק בנושא התפילה דרך שיריהם של יוצרים ישראלים בני זמננו. נפתח בקטע מן השיר “תפילת החילוני”, שירו של קובי אוז (מילים ולחן), איש להקת ‘טיפקס’:אבא הוי אב הרחמן
היֶה לי ידיד נפש נאמן
רפד ליבי באמונתך
תן בי יראה למשמע שמך
…ברך את בניך מכל הגוונים גם דתי גם חילוני!
“תפילת החילוני”
האם צריך להיות דתי כדי להתפלל? לא ולא. כל אדם באשר הוא, מוזמן לבנות את מערכת היחסים האישית שלו עם אלוקיו ולשפוך שיח לפניו, בכל מקום ובכל שעה, בכל שפה ובכל נוסח. זאת ועוד. הזכות והיכולת לדבר עם הא-ל, היא מתנה לאנושות כולה ולא רק לעם ישראל. על כך ביקש והתפלל שלמה המלך בחנוכת המקדש וביקש שה’ ישמע ויקבל גם את תפילתו ואת קורבנו של מי שאינו יהודי: “וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא (יתפלל) אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי” (מלכים א ח, מג) כי הרי בית המקדש הינו בית תפילה לכל העמים (ישעיהו נו, ז , תהלים סה, ג).
“אבא הוי אב הרחמן, היֶה לי ידיד נפש נאמן”
“קָרוֹב ה’ לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת” (תהלים קמה, יח). הקריאה אל ה’ (התפילה), היא היא שיוצרת את הקרבה אליו. עבודת הלב והנפש של האדם מול בוראו, של בן מול אביו, עבודה של דיבור ושיחה, כל אחד לפי סגנונו, כוחו ויכולתו, היא היא שיוצרת את הקרבה והאינטימיות, בבחינת: “היֶה לי ידיד נפש נאמן”.
על קרבה זו אמרו חז”ל: “הקב”ה נראה רחוק ואין קרוב ממנו. “דאמר לוי: … אדם נכנס לבית הכנסת ועומד אחורי העמוד ומתפלל בלחישה והקב”ה מאזין את תפילתו… כאדם המשיח באוזן חבירו והוא שומע. וכי יש לך אלוה קרוב מזה שהוא קרוב לבריותיו כ-פה לאוזן?!”. (ירושלמי ברכות, פ”ט ה”א).
מול ‘ריבונו של עולם’ האין סופי – “הא-ל הגדול הגבור והנורא, א-ל עליון”, ניצב האדם ילוד האשה – האיש ה”קטן”, שהיום כאן ומחר בקבר (אחרי מאה ועשרים…). ובכל זאת, הקשר בין הקצוות הרחוקים הללו הוא כ”כאדם המשיח באוזן חבירו (ידיד נפשו…) והוא שומע”!
ומכאן, לשירו של אהוד מנור “כמו תפילה”, (לחן: חנן יובל), העוסק אף הוא בתפילות ה’פרטיות’ – האישיות, שאינן חלק מסידור התפילה הקבוע.
כל מילה
שנלחשת, שמושרת
כל מילה
שנשברת בסופה
היא תפילה
כל מילה
שהלב בוכה ונאנח
אל בית רחוק, או חלום שנשכח
בכל שפה
היא תפילה
אולי האל מעל
אינו שומע כלל
את מה שפינו ממלמל
אבל תפילה לאל
משנה את מי שמתפלל …
יש תפילה
שפותחת את הבוקר
יש תפילה
שנועלת את היום
תפילה לאור, לחום ולשלום
האם יש הבדל בין “כמו תפילה” ל”תפילה”?
השיר נקרא “כמו תפילה”. אולם, האם יש הבדל בין “כמו תפילה” ל”תפילה”? התפילה היא עבודת הלב לפני ריבונו של עולם. מהותה הוא “שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחינה ואחר כך נותן שבח והודיה לה’ (תודה…) על הטובה שהשפיע (נתן) לו…” (רמב”ם הלכות תפילה ונשיאת כפים א, ב). בתחילת ימי בית המקדש השני, החליטו עזרא ושותפיו להנהגה הרוחנית של העם, להפוך את התפילה לקבועה, ממוסדת ומסודרת ב’נוסח’ ובמועדים המוכרים לנו כיום. אולם, עדיין בכל תפילה אפשר, רצוי וצריך, שהמתפלל יוסיף את הבקשות האישיות שלו, “כל אחד לפי כוחו”.
מאחר ובני האדם אינם מתפללים בדרך כלל באופן ספונטני – מתוך התעוררות פנימית, טבעית ועצמאית, יצרו חז”ל את ההזדמנות היומיומית, את ה’מסגרת’ של התפילה הקבועה. מסגרת שלתוכה צריך המתפלל ליצוק את תוכן התפילה ואת רגשותיו הוא ולהוסיף, כרצונו את החלק העיקרי והחשוב – את התפילה האישית.
התפילה הפרטית איננה “כמו תפילה”, אלא “הכל תפילה”. כי “כל מילה שנלחשת, שמושרת.. היא תפילה”. כי כל מילה, שלמה או שבורה, בעברית או בכל שפה, היא תפילה. כל מילה מלב נאנח, או בכי על חלום שנשכח, בכל עת ושעה, היא היא תפילה.
“שומע תפילה”
“אולי האל מעל, אינו שומע כלל, את מה שפינו ממלמל”, תוהה המשורר?!
“שְׁמַע ה’ קוֹלִי אֶקְרָא וְחָנֵּנִי וַעֲנֵנִי” אומר ומתפלל דוד המלך (תהלים כז, ז). ומעיד: “אָכֵן שָׁמַע אֱלוֹהִים הִקְשִׁיב בְּקוֹל תְּפִלָּתִי” (סו, יט). גם אנו מתפללים, שכשם שריבונו של עולם ענה לתפילתם של יוסף בבית האסורים, לאליהו בהר הכרמל וליונה במעי הדגה, לדניאל בגוב האריות ולמרדכי ואסתר בשושן הבירה וכן לדורות רבים של בעלי תחינה ובקשה, זעקה ודמעה, כך הוא יענה גם לתפילותינו. יודעים ומרגישים אנו, כי ריבונו של עולם הוא “שומע תפילה”.
התפילה – איך זה עובד?
האם התפילה נועדה לספר לריבונו של עולם את צרותינו, למקרה שהוא לא יודע אותן… או אולי כדי לשכנע אותו ש’כדאי לו’ לעזור לנו… או שמא לנדנד לו עד ש’יכנע’ (ח”ו) לדרישותינו?!
לא ולא. התפילה נועדה להשפיע על המתפלל (ולא על ה’…). כי לאחר שהאדם עמד בתפילה מול אלוקיו, קיבל את ‘ריבונותו’ (קבלת עול מלכות שמים) והתקרב בלבבו אל ה’, ניצב לפנינו אדם ‘חדש’ ושונה. אדם כזה, יתכן ויהיה זכאי לכך שה’ יענה לבקשותיו… זכות שקודם יתכן ולא היה ראוי לה…
אולי לכך כיוון אהוד מנור במילות השיר:
אבל תפילה לאל
משנה את מי שמתפלל …
התפילה לגווניה – נלחשת, נשברת ומושרת…
המשורר בדבריו, הזכיר את המילה שנלחשת ואת זו את זו שנשברת – היוצאת מלב שבור ובוכה. וכמובן גם את זו שמושרת – בשירת שמחה והודיה. ומילים אלה – כולן תפילה. ישנה תפילה הבאה ממקום של כאב ויש קריאה של ‘הצילו’, הבאה ממקום של יאוש. יש תפילה שהיא שיחה ויש תפילה שהיא נאקה, זעקה ושוועה (כפי שקרה אצל בני ישראל תחת שעבוד מצרים – ראה בראש דברינו). וכמובן ישנה גם תפילה של שמחה, הודיה ורינה. והכל תפילה…
ה’ מוכן להקשיב לתפילותינו. היש שמחה גדולה מזו?!
ה’ מקשיב! האם לנו יש מה לאמר לו?!
האם נפנה אליו בתפילה?!
הכדור נמצא בידינו, בידו של כל אחד ואחד…
יה”ר שריבונו של עולם, יקבל ברחמים וברצון את תפילותינו “.. הַמֶּלֶךְ (ה’) יַעֲנֵנוּ (ישמע ויקבל את תפילתינו, בְיוֹם קָרְאֵנוּ (מיד) ” (תהלים כ, י).
בברכת שבת שלום,
משה רוט
לארכיון “נקודה טובה” לחצו כאן>>
תגובות אחרונות באתר שמים