תשר”ת- חותם המלך
דרוש לראש השנה
ובו נותן טעם לתשר”ת תש”ת תר”ת
התורה מחייבת אותנו לשמוע שלוש תרועות ביום ראש השנה.
היא גם מורה לנו שעל התרועה להנתן בין שתי תקיעות- צלילים פשוטים וארוכים, ישרים ללא הרעדה פשוטה לפניה ואחריה.
לגבי אופי התרועה עצמה, נסתפקו חכמים אם זו צריכה להיות כעין גניחה או- יללה, ומכאן ריבוי צירופי הצלילים החוזרים שוב ושוב בר”ה: תשר”ת תש”ת תר”ת- כדי לצאת ידי חובת כל האפשרויות.
אם כן, דורשת התורה מאתנו לשמוע שלוש פעמים תקיעה- תרועה – תקיעה, אלא שבגלל הספק מהי צורתה המדויקת של תרועה זו, אנו מקשיבים בר”ה לכל הצירופים.
מה ענין מבנה זה? והרי תפקיד תקיעת השופר לעוררנו לתשובה, כפי שמופיע ברמב”ם. כיצד בדיוק ציור צלילי זה- תקיעה –תרועה- תקיעה פועל לעורר נפשותינו לתשובה?
המשל בזה לבן מלך, שבעודו תינוק, הגיעה רוח סערה וחטפה אותו מידי אימו- וכך אבד להוריו, המלך והמלכה. נשאה הרוח את התינוק המלכותי והניחתהו בריא ושלם ליד מפתן ביתם של זוג איכרים פשוטים. כנהוג בסיפורים מסוג זה- היו זוג האיכרים- חשוכי ילדים. לעת בוקר כאשר יצאה אשת האיכר מפתח ביתה, ראתה והנה נער בוכה עזוב על מפתן ביתה. מיד נתאהבה האישה הערירית בתינוק החמוד ואמצה אותו אל ליבה- ואל תוך ביתה. אמנם כשטפלה בו גילתה בין בגדיו סמל רקום. היה זה הסמל המלכותי. אך היא “הדחיקה אותו” במזווה גבוה -והשתדלה לשכוח ממנו.
הנער החל לגדול בבית זה כאיכר לכל דבר, עם כל המשתמע מכך: הוא הוכנס בעבודות החווה, כעוזרו של אביו המאמץ והחל לקנות גינונים פשוטים של חוואי. אמנם, הנער חש, מבלי יכולת להסביר לעצמו מדוע, שמשהו לא נכון כאן, שהליכות חייו אינן מתאימות לו, אך מצד שני- די נהנה, בסך הכל, מחיי הכפר- ולכן לא התאמץ במיוחד לתהות על קנקנה של תחושה מטרידה זו.
כשהגיע לגיל שמונה עשרה, אמו , ביסורי מצפונה, החליטה לבסוף לגלות לו את האמת.
-אתה אינך בני! אמרה לו, והוא סרב להאמין.
-הסתכל במראה! האם מעולם לא תהית איך קרה שאתה כלל לא דומה לנו- לאביך ולי?
הנער עדיין מסרב להאמין.
-ראה! את זה מצאנו עמך, כשהופעת על מפתן ביתינו! וה”אם” מוציאה את חותם המלכות ומראה לו.
-הלא ידעת- מלך הארץ נפטר אתמול- למעשה אתה היום המלך! הוסיפה, כשדמעות בעיניה.
הנער מאמין לבסוף, אך הוא נכנס למערבולת ספקות. הוא בדילמה חריפה. מצד אחד הוא הרגיש כל אותן שנים שמשהו לא “בסדר”. וכעת ניתנה לו הוכחה מעבר לכל ספק, שחייו במקום זה- אינם החיים הראויים לו. אבל מצד שני, חושב לו הנער: בסך הכל די טוב לי כאן, בחיים אלה כאיכר, עם החיות, והחקלאות, ובכלל- האם אני באמת רוצה להיות מלך??? להיות אחראי לאלפי אנשים, לנהל מלחמות, לדאוג לכלכלת מדינה שלימה!
לפני שנפרד מן המשל ונעבור לנמשל, ננסה נא לשוות בנפשנו את אותו נער באם יחליט לוותר על המלוכה ולהשאר עד סוף ימיו איכר פשוט…באם יעדיף לחיות חיים אליהם לא נועד, (כפי שכבר הרגיש בעצמו- מעצמו…) האם לא יהיה זה נלעג ומזעזע?ו אוי לה לאותה בושה…?
למרות שנמשלים רבים יכולים לבצבץ מתוך משל זה, מן הסתם רובם יעלו בקנה אחד, עם הנמשל הבא:
בן המלך האבוד הוא הנשמה.
כידוע כור מחצבתה של הנשמה הוא כסא הכבוד. כדי לקבל מאת הקב”ה את ההארה שלשמה נבראה, צריכה הנשמה לרדת ולהתלבש בחומר, בגוף, להתגבר על נסיונות העוה”ז,ולעבוד את הקב”ה בדרך של בחירה חפשית, כדי שכשתשוב ותעמוד מול כסא הכבוד, תוכל לזכות לקבל את הארת קרבתו ית’ בתורת שכר, ללא שום בושה של לחם חסד.
אמנם לצורך כך, עליה לעבור תהליך מסוים של שכחה- מאין באה. בדומה לבן המלך הגדל בבית האיכר בלי שום זכרון של ביתו האמיתי. שכן אלמלא שכחה זו, לא היתה כל אפשרות לבחירה חפשית עבור הנשמה. היא היתה בוחרת בטוב- ללא כל היסוס, שכן היא זוכרת היטב שהיא חלק אלוה ממעל- שהיא בן מלך. (אולי זו כוונת מדרש חז”ל שהתינוק במעי אמו לומד את כל התורה כולה, וכי לאחר שיוצא לאויר העולם, בא מלאך וסוטרו על פיו- והוא שוכח הכל. ונמצא שכל לימוד התורה שלנו בעוה”ז אינו אלא היזכרות בנשכחות…).
זאת ועוד- לא היתה הנשמה מוכנה כלל להשאר בגוף, והיתה מואסת בו, בגלל ידיעתה את רום מעלתה, ושוב, התכלית לשמה הגיעה לעולם לא היתה יוצאת לפועל.
כמו כן, טבע הקב”ה בנשמה חיבור, גם אל הנאות העולם הזה, (מן הסתם בחלק הנמוך ביותר שבה), בכדי שתסכים לחיבור זה עם הגוף, ולא תבחל- במאכל משתה וכו- שכל כך חיוניים לחיבור זה של נפש וגוף, אותו אנו מכנים בשם חיים עלי אדמות. ( מכאן כמובן אפשר להשכיל עד כמה חיבורנו אל עניני החומר בעוה”ז נועדו לכתחלה רק כדי לאפשר את עבודתנו בעוה”ז, ולא כמטרה בפני עצמה.
ועוד ניתן להבין כמה מועטה הוצאתם לפועל, של כוחותיה של הנשמה, אם רוב עיסוקה- בעניני האי עלמא; עד כדי כך שהרמח”ל בתחלת מסילת ישרים טוען שאין לנשמה כל עונג מתענוגות העוה”ז, והיינו כאמור שהחלק המרגיש בתענוגות אלה אינו ראוי כלל לכינוי נשמה, אלא אולי רק- נפש, או נפש שבנפש, כפי שמופיע בספה”ק)
אמנם, לא השאיר הקב”ה את הנשמה באפלה מוחלטת- שלח ושולח הוא לנשמה תזכורת.
תזכורת זו היא באופן כללי- התורה הקדושה. ובאופן פרטי- תקיעת השופר.
תקיעת השופר הרי היא חותם המלך שמראה ה”אם” לבנה המאומץ. בתוך תקיעת השופר רואה האדם תמונה אמיתית, בבואה נאמנה של עצמו ועצמיותו.
התקיעה היא צליל פשוט ישר ותמים, פשוטה לפניה; זו הנשמה, בכסא הכבוד משכנה, טרם רדתה לעוה”ז,. ד’ מעון אתה היית לנו בדור ודור בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם עד עולם אתה אל.
שברים, תרועה, או שברים-תרועה זו ירידתה של הנשמה לעולם.
אמנם, לא באה הנשמה להשתקע כאן ולהשאר במצבה העכור הזה לעולם. אלא הקב”ה קורא אליה לשוב- אליו, להזכר. תשב אנוש עד דכא (תשב מלשון להושיב, כלומר- הקב”ה הוריד את הנשמה למקום נמוך, דכא, מלשון דכדוך, והוא מקומה בעוה”ז) ותאמר שובו בני אדם (זו הקריאה לשוב אליו ית’. ובצורה נוספת: שובו אלי כבני אדם- ירדתם רק בבחינת אנוש אנוש אבל דרך עבודתכם כאן- תהפכו לבחינת אדם).
וזו התקיעה השניה, פשוטה לאחריה, המצב אליו יש לשאוף, התכלית, חזרה אל ד’, לאור באור פני מלך חיים, לקבל מזיו שכינתו בבחינת שכר שאחרי עבודה- יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך.
בשמוע האדם את ה”ניגון” הזה, במודע או שלא במודע, הרי הוא מזהה את עצמו, מצבו ותכליתו, ואם ליבו פתוח- מתעורר ועושה תשובה.
זהו פירוש קריאת יום ראש השנה גם יום הזכרון. לא רק ע”ש שאין שכחה לפני כסא כבודו, ביום דין זה, אלא זהו היום בו אנו אמורים להזכר בתכלית האמיתית של ביאתנו לעולם.
בכך ניתן גם לפרש את המשנה באבות:
עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלושה דברים ואי אתה בא לידי עברה: דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. דע מאין באת-מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך-למקום עפר רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון-לפני מלך מלכי המלכים הקב”ה.
לכאורה ניתן לשאול על כפילות הדברים: מדוע תחלה מופיעים הדברים בצורת שאלה ללא מענה, ואח”כ שבים ונשנים הדברים מלה במלה- הפעם עם מענה בצידם?
נראה שיש כאן שני סוגי הסברים לשני סוגי אנשים, או שני מצבים בהם יכול אדם להמצא: החלק הראשון מביא הסבר מצדה של הנשמה- למי שמסוגל להשכיל הסבר כזה. החלק השני מביא הסבר מצדו של הגוף- אם אין באפשרות האדם להבין את הדרך הראשונה.
וזה ההסבר הראשון “הנשמתי” :
דע מאין באת מאין באה הנשמה? מכסא הכבוד. פשוטה לפניה
לאן אתה הולך לאן יורדת הנשמה? לתוך הגוף לצורך עבודת הבחירה. ירידה לצורך עליה.תרועה
ולפני מי אתה עתיד לתת דין וחשבון מה אחרית ותכלית ירידתה, והיא העליה המובטחת אחרי הירידה? זהו החשבון הסופי- שאם תזכה בו- תקבל הנשמה שכרה משלם, להתענג על זיו השכינה בגמול הנצחי. פשוטה לאחריה
טיפה סרוחה, עפר רימה ותולעה, ואימת העונש, אינם אלא בשביל מי שלא השכיל להבין כאמור את ההסבר הראשון. נראה שבראש השנה – כולנו מוחזקים כיכולים לקבל את ההסבר הנשמתי…
וכעת, אחרי תקיעת שופר,אחרי שראינו (ושמענו) את החותם, חותם נשמתנו- אויה לנו אם נחליט, בני מלכים שהננו, לבחור את בחירת הדיר והרפש …
(ב’ דר”ה תשס”ח, לפנות בקר…)
לקריאת מאמרים נוספים: http://eransolomon.bloger.co.il/
תגובות אחרונות באתר שמים