גליון “בהר – בחוקותי” (גליון 29 שנת תשע”ג, כד’ אייר תשע”ג. 4/5/2013)
ב”ה
“נקודה טובה” לפרשת “בהר – בחוקותי” – ניפוץ האלילים והמיתוסים ויום שחרור ירושלים
פרשת “בהר סיני” מסתיימת בציווי:
“לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם…” (ויקרא כו, א).
וכאשר אנו מוצאים פסל, מצווה עלינו לנפצו. מנפץ הפסלים הראשון והגדול מכולם, היה אברהם אבינו. תהליך מרתק זה, מתואר על ידי הרמב”ם – רבי משה בן מימון, בספרו משנה תורה:
כיון שנגמל (גדל) אברהם, התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן. והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמֵהַ: היאך אפשר שיהיה כדור הארץ והכוכבים שסביבו, נע ומסתובב תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי שיסובב אותו, כי הרי אי אפשר שיסובב הוא את עצמו. ולא היה לו מלמד ומורה שיודיענו דבר. לאחר שחשב והעמיק, השיג אברהם את דרך האמת וידע שיש לעולם אלוהַ אחד… והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוהַ חוץ ממנו, וידע אברהם, שכל העולם טועים… (על פי הלכות עבודת כוכבים א, ג).
עם כניסתה של העבודה הזרה לעולם בימי דור אנוש – נכדו של אדם הראשון, הלכה האנושות שבי אחריה, החלה להשתחוות לשמש ולירח ולפסלים ואיבדה את הקשר עם הבורא, קשר שהיה קיים מימות אדם הראשון. אל המציאות הזו נולד אברהם ובתוכה הוא גדל. הרמב”ם משרטט ופורש בפנינו תיאור של נער בודד הניצב לבדו, מול העולם כולו. נער חכם ונבון, המתבונן מחפש וחוקר בכוח שכלו ומגיע לסתירתן של כל אושיות האמונה והתרבות של העולם דאז – העולם האלילי. שִכלוֹ אינו מוכן לקבל עבודת אלילים והשתחוויה לעץ ולאבן ולפסלים מעשה ידי אדם. מסקנתו היתה: “וידע שכל העולם טועים”! (שם).
כך ניצב אברהם העברי, בודד מול העולם כולו. כל העולם מן העבר האחד והוא לבדו מן העבר השני (זה כנראה המקור לכינוי “העברי”). ניצב הוא כנגד כולם וזועק: שקר הפסל והבל העץ והברזל. הפסל הוא כזב! יש רק מלך אחד לעולם: ה’ – שברא ויצר את העולם ומנהיג אותו.
תעוזתו של אברהם מזכירה לנו את אגדת הילדים על ‘בגדי המלך החדשים’, של הנס כריסטיאן אנדרסן. המלך והעם הלכו שולל אחרי דברי ההבל והרמאות של שני החייטים שהבטיחו:
הבד שלנו לא רק מקסים ונהדר, יש לו גם תכונה מופלאה: טיפשים לא יוכלו לראות אותו. מצוין, חשב המלך. שילוב של יופי וחוכמה!
רק ילד אחד קטן, העיז להכריז מול ונגד כולם את האמת – שהמלך הוא עירום.
כולם פרצו בתשואות למראה המלך, הצועד מולם בחגיגיות (בחוצות העיר) וצעקו: איזו גלימה מרהיבה, והשובל, מעולם לא נראה מלכנו הדור כל כך! אבל לפתע נשמע קול קטן וצלול מעל רחש ההמון – אבא , אמר הקול בפליאה, המלך לא לובש שום דבר!
האב הנבוך ניסה להשקיט את ילדו. אל תדבר שטויות, לחש. אבל הילד חזר על דבריו בקול רם…
ברוח זו, גם טען אברהם כנגד כל אנשי דורו: עד מתי אנו משתחווים לפסלים – למעשה ידינו?! (על פי מדרש הגדול, בראשית יב).
אברהם אבינו לא ניפץ רק פסלים. הוא ניפץ ושבר גם מיתוסים – אמונות ותפיסות עולם שגויות.
מה לי ולזה, שואל את עצמו האדם המודרני. הרי אינני משתחווה לפסלים וגם לא מביא להם קורבן או מנחה.
פסלים כפשוטם כנראה שכבר אינם קיימים במרחב המודרני שלנו (שלא כמו במזרח הרחוק…). אולם, עגלי הזהב, מיתוסים וקונספציות שגויות, קיימות ועוד איך.
ה’פסל’ המודרני הידוע ביותר, לו עובדים ו’סוגדים’ רבים וטובים הוא ‘עגל הזהב’ – הרדיפה אחר הממון העושר והמעמד החברתי, לעיתים אף תוך ויתור על חיי משפחה נורמאליים ועשיית מעשים פליליים שענשם בצידם.
כך לעיתים מוצא האדם את עצמו צובר הון בדרכים לא ראויות כדי ליהנות ממעמד חברתי גבוה אך מעשיו מביאים אותו אל מאחורי סורג ובריח ושמו הטוב נעלם ואיננו…
דוגמה נוספת ל”פסל” שכולם משתחווים לו, היא הקונספציה השגויה (קונספציה – תפיסה, השקפה, גישה), ה’שובה’ את ליבו של האדם המאמין בה.
הנחת העבודה (הקונספציה) של צה”ל ערב מלחמת יום כיפור היתה, שלא צפויה מלחמה קרובה. כיום יודעים אנו שזו היתה טעות קשה שעלתה בחייהם של אלפי חיילים. אנשי אמ”ן שהיו ‘שבויים ‘בתפיסה זו, ‘עבדו’ לה, בכך ש’סידרו’, אירגנו ופירשו את העובדות, באופן שיתאים להנחת המוצא ולא להיפך. ומי שהעז לצאת נגד דעת הרוב, נחשב ל’עוכר ישראל’ ואף ננזף, כדוגמת סא”ל אביעזר יערי.
ומכאן נעבור לחיינו הפרטיים. לעיתים גם אנו שבויים בתפיסות שגויות בנוסח: אני לא יכול, אין לי זמן, קשה לי, זה בלתי אפשרי, אני לא מסוגל…
לעיתים משמשות תפיסות אלה כמנגנוני הגנה, כאשר אנו נתבעים לעשות משהו (“אני לא יכול” שנולד בעצם מ”אני לא רוצה”). אולם עם הזמן, אנו עלולים להאמין שאנחנו באמת לא יכולים…
לפעמים, אחרים “עושים לנו” את זה ומחליטים עבורנו: “זה לא מתאים לך”, “אתה לא יכול” ועוד ובכך מגמדים ומקבעים אותנו ב”מקום” לא טוב וחסר מוצא.
במצב שכזה אנו צריכים לא לעשות לנו אלילים. אנו יכולים וצריכים להסיר מחסומים אישיים וללכת אל עצמינו – במסע האישי שלנו.
אולם, תהליך זה סכנה בצידו. סכנה של פגיעה גם בערכים של אמת, כפי שיעיד הסיפור הבא. בשנת 1911, כתב דוד שמעוני את שיר המרד: “אל תשמע אל מוסר אב” (לחן מ. שניאור) שיר האומר בין השאר:
אַל תִּשְׁמַע בְּנִי מוּסָר אָב
וּלְתוֹרַת אֵם, אַל אֹזֶן תַּט…
הַקְשִׁיבָה אִישׁ לְשִׁיר הַבֵּן…
וְדְרוֹס לְךָ שְׁבִיל, וְסוּרָה מִן,
הַדֶּרֶךְ, הָלַךְ בָּהּ הָאָב…
וזה גלגולו של השיר: לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה (1918), חפצו חברי תנועת הנוער השומר הצעיר לעלות לארץ ישראל וליישב אותה. נפשם יצאה לחלוציות, לציונות, להעפלה להגשמה ולשפה העברית ואילו ההורים ה’בורגנים’ (בעלי הרכוש), התנגדו ורצו להתבסס בגולה. על רקע זה תפס ‘שיר המרד’, מקום בלב הנוער ועלה על שפתותיו.
וכך מספר אחד מבני הנוער (ברוח השיר):
ויהי היום, ואני הבן המורד באמא ואבא,
אני הבן, לִיצוֹר אני את אגדתי רציתי…
ובלי ברכת אב ודמעת אם, מבלי טלית ותפילין, יצאתי גם אני לבנות אגדתי (מקור לא ידוע).
ללמדך, שבמסע האישי שלנו, עלינו להבדיל בין בגדי מלך חדשים שאין בהם ממש, לבגדים של מהות (טלית ותפילין) ובין תפיסות שגויות ועגלי זהב, לבין אמת לאמיתה.
פרשיות השבוע, חותמות את החומש השלישי – חומש “ויקרא”.
השבוע יחול יום שחרור ירושלים – עיר הקודש והמקדש.
במאמרנו זה, עסקנו בתפיסה האלילית. תפיסה שכל כולה יוצרת פירוד בבריאה ומדברת על אלילים שונים שלכל אחד תחום השפעה ואחריות שונה והאלים רבים ונלחמים זה בזה (כמובא במיתולוגיה היוונית).
לעומת זאת, העיר ירושלים, כל כולה אומרת אחדות. שהרי ירושלים לא נתחלקה לשבטים והיא שייכת לכל עם ישראל. ועוד, שהיא מחברת את ישראל יחד זה לזה: “עיר שהיא עושה כל ישראל חברים”, כאשר הם נפגשים שם שוב ושוב בעליה לרגל (ילקוט שמעוני תהלים תתעט).
זאת ועוד, עבודת הקודש במקדש, גם היא בבחינת חיבור בין שמים וארץ ובין ירושלים של מעלה לירושלים של מטה.
ונסיים בברכתו של דוד המלך לעיר ירושלים ולתושביה: “יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ” (תהלים קכב, ז).
בברכת שבת שלום
משה רוט
לכניסה או להסרה מרשימת התפוצה. ניתן לפנות למייל: nekudatova.roth@gmail.com
ארכיון “נקודה טובה”: http://www.pirsuma.com/nekuda_tova
נא לשמור על קדושת הגליון ולהכניסו לגניזה לאחר השימוש.
יש לך הערה או הארה? אשמח לקבל למייל הנ”ל.
אהבת? הפץ בין חבריך
תגובות אחרונות באתר שמים